על פסוקי הברכה בפרשת השבוע דורשת הגמרא בבבא מציעא קז ע"א:

הכי אמר רב: ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, ברוך אתה בשדה - שיהו נכסיך קרובים לעיר, ברוך אתה בבאך - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, ברוך אתה בצאתך - שיהו צאצאי מעיך כמותך.

רש"י הסביר שאמנם נאמר כאן 'ספק נדה' –אבל ברור ש"כל שכן ודאי". מהרש"ל ב'חכמת שלמה' על אתר העיר: "לולא פה קדוש, נראה לפרש דוקא ספק נדה, ומשום שיצרו תקיף בבואו מן הדרך, שלא ימצא היתר להקל".

הסברא בדברי ה'חכמת שלמה' מאוד מובנת, שכן היצר מתגבר במיוחד במקום בו ישנו ספק. כאשר האיסור ברור וחד משמעי – האדם המאמין ידע להתרחק מהסכנה.

ובאמת המהרש"א כאן הפנה לדברי רש"י בסנהדרין (קג ע"א) שבעצמו אמר סברא זו על אותה ברכה ממש – ולכאורה סותר עצמו.

ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: מאי דכתיב "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך" (תהילים צא)? "לא תאונה אליך רעה" - שלא ישלוט בהן יצר הרע, "ונגע לא יקרב באהלך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבא מן הדרך.

ופירש שם רש"י: "ובשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא, ועל חנם אני מונע".

ונלע"ד לבאר שהחילוק בין הסוגיות הוא בנושא שעליו מדובר. בסנהדרין העניין הוא כנגד היצר הרע, והיצר מתגבר במיוחד במציאות של ספק. אמנם בבבא מציעא הברכה "ברוך אתה בבואך"^[1]  היא שאדם יוכל לפקוד את אשתו בעונתה בבואו מהדרך ללא שום חשש ופקפוק. ואם היא ודאי נידה, לא יוכל לעשות כן כמובן.

אלא שיש לשאול, הרי בסוגיה בסנהדרין מדובר על פרק התהילים שעוסק באדם ש"יושב בסתר עליון" שהוא "חוסה בסתר כנפי השכינה" (רש"י), ושהוא "מתבודד בעבודת ה' ובעיון סתרי תורתו" (מצודת דוד). האם יתכן שעל אחד שכזה יהיה חשש שאם ימצא את אשתו בספק טומאה לא יוכל להתאפק ולהתגבר על יצרו, עד כדי כך שצריך ברכה מיוחדת שלא יגיע למציאות שבא יוכל להכשל ח"ו?

הסבא מנובהרדוק זצ"ל, בספרו 'מדרגת האדם' (מאמר 'דרכי התשובה', פרק ב), מסביר באור מיוחד את הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה (ט ע"ב):

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח), היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

היצר בא ומטעה את האדם לחשוב שכביכול ישנן שתי אפשרויות, או צדיק או רשע. את הרשע האדם מצייר כבעל עבירות חמורות ומידות מושחתות. ומכיוון שהוא יודע שהוא עצמו אינו כזה, מבחינתו הוא יוצא צדיק... אך בא הנביא ומזהיר "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע...", תראו כמה מדרגות ביניים ישנן בין הצדיק לרשע. גבוה מעל גבוה. ואמנם אדם אינו 'רשע מושלם' אבל עד לדרגת 'צדיק' ישנה עוד כברת דרך. ובאה הגמרא לבאר מה נקרא הבדל בין דרגה לדרגה – "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד"! הפעם הנוספת יצרה כאן מדרגה חדשה, ולעומתו מי שלא עשה את הצעד הנוסף הזה נקרא "לא עבדו"!

ומדוע? מבאר הסבא, שכאן ראינו שלאותו אחד שכבר שינן מאה פעמים ישנו מחסום, משהו שמנע ממנו להתקדם ולעלות דרגה. וזהו היצר שעדיין מקנן בתוכו, ועדיין יש לו שליטה עליו. ואמנם עדיין הוא קטן, אבל הוא עוד יתפח, אם האדם לא יבער אותו מקרבו לחלוטין.

ואף בגמרא זו יש להתבונן. הרי מסתבר שאותו שקדן של ה'מאה פעמים' לא התבטל אחר כך מלימודו, אלא פנה ללימוד פרק נוסף. אחרת, התביעה עליו היא מצד זה שהוא מבטל תורה!

אולי חז"ל רוצים ללמדנו לימוד חשוב במלחמת היצר. בדרך כלל אנו מציירים לעצמנו שהיצר הרע תוקף את האדם בתאוות אסורות, או בדרגה גבוהה יותר בכאלו מותרות. אך ליצר ישנן גם מלכודות דבש של תורה ומצוות. במיוחד כלפי בני התורה שממילא נמצאים בסינון גבוה וקשה להפיל אותם, אם בכלל, בפיתוי של איסור.

"מדוע תחזור שוב ושוב על לימודך", טוען כנגד המתמיד, "הגיע הזמן להתקדם ללימוד חדש, הרי התורה רחבה מיני ים!". "מדוע אתה מונע מאשתך את מה שאתה חייב לה? הרי מדובר כאן על מצוות מדאורייתא שבגלל ספק אתה מחמיר ופורש!".

טענות כאלו הן הרבה יותר מורכבות ומטעות. האדם חושב שבאמת כוונתו לשם שמים!

ואולי זהו הביאור בדברי הגמרא בסוכה (נב ע"א) על הקושי הגדול של הצדיקים במערכה מול היצר לעומת הרשעים:

כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

אמנם במציאות של היום, הרשעים נופלים בדברים שקל יותר לזהות כאיסורים, ורק בגלל שהם כבר שנו בחטא, בהם הם נלכדים. אך הצדיקים יודעים שהיצר אורב להם ובודקים היטב גם את התורה ומצוות שלהם מחשש חימוץ היצר. וכאן הפיתוי לטהר את השרץ הוא הרבה יותר גדול וקשה, שכן במבט חיצוני הכל נראה כשר.

ואדם יכול לבחון בעצמו, מדוע דווקא באמצע התפילה מתעוררת בו סקרנות מיוחדת, שלא כהרגלו, ללמוד איזו סוגיה או באמצע הסדר הוא רוצה להתעניין בשלום הבחור החדש שלידו. וכן יבדוק, האם באמת זו עצת היצר הטוב – האמיתי -  לחמוק משיעור, בטענה שהוא צריך לעשות חזרות או שהוא לא מונח בסוגיה מספיק וזה ביטול תורה או שהוא פשוט בבחינת 'תינוק הבורח'?

האם ברור מה אסור ומה מותר? ממש לא. אבל זו ההתמודדות העיקרית והחשובה שלנו, בני התורה, מול היצר הרע וחיילותיו - לוודא ששום נגיעה שלו לא תפגע לרעה באוהלנו, אוהל התורה. בהצלחה.

(פורסם בׂׂׂאשכולות 472 # כי תבוא תשע"ח)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion