ראשי פרקים:

א. הקדמה
ב. אברהם שרה והגר
ג. שירת בנות ישראל
ד. משפט שלמה
ה. מגילת אסתר

א. הקדמה

"בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמי דרב טרפון [רש"י: ולא הוו אמרי מידי] פתח ואמר: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני [מילתא בעלמא הוא דקאמר, כדי לפתוח פיהם], אמרי ליה: קטורה כתיב. קרי עליהם בני קטורה[1] [אינם יודעים לדבר בהלכה]-" (זבחים סב ע"ב).

בארוע המתואר לעיל מתגלה רבי טרפון כאומן פדגוג. לבד מגדולתו בתורה הוא מבין שחייבים להשקיע גם בצורת העברת התורה. לא רק התוכן, ה"מה" חשוב, אלא גם לדרך בה הוא נמסר, ל"איך" יש חשיבות מכרעת. אם לא כן תשאר תורת הרב, שאין ערוך לחשיבותה, נחלתו שלו לבדו, ובאין תלמידים שומעי לקח ומעתיקי שמועה מדור לדור תשכח התורה ותעלם ח"ו בתהום נשיה. על כן, משנקרו - נקראו לשיעורו תלמידים ש"לא הוו אמרי מידי" ורמת התעניינותם בשעור הייתה ירודה, חייב היה רבי טרפון לעורר אותם ולהגביר את המוטיבציה שלהם ללמוד.

בר הפלוגתא הקבוע של רבי טרפון - רבי עקיבא, לא חלק עליו בהלכה פדגוגית זו. במקרה דומה הטיל גם הוא פצצת מאמר תמוה לחלל דממת השעור הנרדם: "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר בת ביתה של שרה שחייתה קכ"ז שנה, ותמלוך על קכ"ז מדינה"[2] (בראשית רבה נח, ג).

ה"עץ יוסף" (שם) הסביר את הפרובוקציה של רבי עקיבא: "בקש לעוררן - שדרכם היה לדרוש לפעמים במילי דבדיחותא לעורר לב השומעים ויקיצו משנתם. שעל הרוב אנשים רבים אוהבים רמזים כאלו לפי שהוא השתעשעות הדמיון ונקל להבין, באין העמקת השכל"[3]. בדרך זו הלכו גם אמוראים: "רבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן [רש"י: נפתח ליבם מחמת השמחה] לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"[4] (שבת ל ע"ב).

את ההנהגה של שני התנאים ניתן להסביר על פי יסוד בענייני חינוך ולימוד שמסביר ר' חיים שמואלביץ: "הרי אנו למדים שהדרך להתעוררות ולהתרגשות היא ע"י הכנסת האדם למצב של תמיהה וקושי... והוא הטעם שנצטוינו לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים ע"י שאלה ותשובה... ואמרו אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם לא שואל הוא לעצמו, הרי ייתכן שישאל אדם את עצמו וע"י כך יקבל את הכח להיות משיב..."[5].

אכן על כל פרט בעבודת ה' נאמר "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב) אך במצוות תלמוד תורה יש עניין מיוחד שעליו מבקשים אנו בברכות התורה "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו"[6] פועל יוצא מהתפילה להיות דברי התורה ערבים בפינו היא ההשתדלות של הרבנים - המורים להעביר שיעורים מעניינים ומרתקים ולגרום ללמוד התורה שיהא באהבה. וגם על זה הרי מתפללים אנו: "ותן בליבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד... את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

על אחת הדרכים המועילות להאהיב את דברי התורה ואת השיעור על התלמיד ולגרום לו למוטיבציה - למדנו לעיל. הגירוי השכלי הבא ע"י שאלה, אין כמוהו לעורר ישנים מתרדמתם. אכן הדוגמאות של רבי טרפון ורבי עקיבא אינן עוסקות בשאלות של עומק ומהות. "הטעות" ששתל רבי טרפון והמאמר המוזר של רבי עקיבא נועדו לנער את התלמידים, להוציאם משגרת השיעור שגרם להם להתנמנם, הם תפסו מיד שמשהוא לא שגרתי מתרחש בשיעור ושוב עשו אוזנם כאפרכסת לדברי הרב.

זו אולי אחת הבחינות עליהן מדבר הרמב"ם: "ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלות ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן"[7] אכן ל"שתילת טעויות" מכוונת בקריאת הטקסט כמו שעשה רבי טרפון. יתרון נוסף. הרב מעורר שאלה מבלי לשאול אותה בפרוש. כאשר כל התלמידים עוקבים אחרי קריאת המורה, לפי בקשתו המפורשת, ופתאום מתברר להם שהמורה "טעה" בקריאה, הם מתקנים אותו באופן אינסטנקטיבי, אבל אז שואל המורה מדוע בעצם לא כתוב כמו שאני קראתי, "כמו שכתוב בתנ"ך שלי"? כשהשאלה חריפה מאד יכול המורה גם לטעון - לשאול, שהשגיאה היא בתנ"ך של התלמידים, והקריאה שלו היא הנכונה[8]. כך מצליח המורה ל"שתול" את השאלה והיא אינה באה בצורה חיצונית מ"בחוץ" אלא הופכת להיות שאלה של התלמיד עצמו, שמגלה פתאום שהטקסט אינו מובן.

בחלק ניכר מהשיעורים שזכיתי להעביר בס"ד פעמים רבות בישיבה השתמשתי ב"תרגיל" זה בהצלחה יחסית מרובה. אני מקווה [ומוכן בענוה להניח שכך הדבר] שחלק גדול מהתלמידים זוכרים את ה"קטעים" האלה לאורך זמן. להלן מספר דוגמאות לשיטת "שתילת הטעויות בקריאת התנ"ך" אשר נוסו בשיעורי התנ"ך בישיבה[9]. הדברים יובאו כתיאור מהלך השיעור, אך שלא כהכנת מערך לשיעור בו רושם המורה את מה שהוא מצפה - מקווה שיתרחש בשיעור, כאן נרשמו הדברים כמעט כפי שהתרחשו בפועל בשיעורים רבים.

המשך המאמר בקובץ המצורף

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion