הגמ' במנחות (סה ע"א) מספרת על שתי מחלוקות שהיו בין החכמים לצדוקים: א. האם יחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד. ב. האם 'ממחרת השבת' שמקריבים את העומר, הכוונה למחרת יו"ט של פסח או יום ראשון בשבוע. הויכוח היה בין ר"ח ניסן לסוף הפסח, וכשניצחו החכמים קבעו ימים אלו כיו"ט שאסור להספיד בהם.

הרב קוק זצ"ל בספרו 'משפט כהן' מסביר במה חלקו ומה הקשר בין הנושאים. "מה שרצו הצדוקים שיחיד יהא מתנדב קרבן תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנס"י קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים, אבל הכלל עצמו אין לו מציאות עצמית". ולפי"ז החברה הגויית מורכבת משותפים, ואין בקופה המשותפת יותר ממה שכל שותף הניח בה. לא כן האומה הישראלית אינה מוגדרת כשותפין אלא כציבור, ולציבור יש קדושה עצמית הבאה מלמעלה, וקדושת היחידים נובעת מתוך שכולם קשורים ליסוד עליון זה, וכהגדרת בעל התניא בפל"ב "נשמה אחת בגופים מחולקים".

הרב חרל"פ חידד את הדברים ואמר שמי שחושב שניתן לחיות כיהודי בודד ולקיים כל המצוות, טועה כמו מי שחושב שאפשר לחיות כיהודי גם בלא אמונה בה'.

זה גם החילוק בין שבת ליו"ט. שבת קביעא וקיימא, קדושתה עצמית, עליונה, ואינה תלויה בנו, לעומת יו"ט, שאנו מקדשים אותו. יו"ט הוא קדושת הכלל, שעושה כל ישראל חברים, ונובעת מקדושת השבת שהיא קבועה ועליונה, מסיבה זו משמשת השבת יסוד לכל המועדים. "כי הוא יום תחילה למקראי קדש". וזהו שאנו מברכים "מקדש השבת וישראל והזמנים". ה' מקדש השבת, מתוך כך אנו קדושים ויכולים לקדש הזמנים. ויו"ט ראשון של פסח הוא בחינת שבת, שהוא ראש לכל המועדים שבאים אחריו, וע"כ כינתה התורה יום זה 'ממחרת השבת'.

מן הראוי להוסיף כאן את דברי המשך חכמה בפרשה (כג, כא). יש מצוות המקשרים את ישראל לאביהם שבשמים, כגון ציצית, תפילין ומזוזה. ויש מצוות המקשרות את ישראל זה לזה, כמו תרומות ומעשרות וגמילות חסדים. וזה החילוק בין שבת ליו"ט. בשבת נאמר "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט), ומלאכת אוכל נפש אסורה, וכל אחד יושב לעצמו ועוסק בתורה. "שהמה מקושרים אל השי"ת, המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד – הוא השי"ת". אבל יו"ט הוא מן המצוות המקשרים האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותרת, ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם, עד כי אמרו שהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל וחזי לאורחים. וכן כולם עולים לרגל, ולכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ואגודים זה לזה.

והנה בפסח עדיין לא היו אגודים זה לזה, כי היו בתחילת הדרך ליצירת הלאומיות, וע"כ נצטוו "אל יצא איש מפתח ביתו עד בקר, וגם היו צריכים להימנות על הקרבן מבעו"י, כמו שבשבת 'מי שטרח בע"ש יאכל בשבת'. והאיגוד שביניהם הוא ע"י הפוטנציאל שיש ביסוד האומה, שהיא מאוחדת בכוח, "שמקושרים למרכז אחד. לכן כתוב 'וספרתם לכם ממחרת השבת' – זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת. 'עד ממחרת השבת השביעית', שאז כבר תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות, וע"כ ניתנו להם מיד מצוות חברתיות – 'לא תכלה פאת שדך, לעני ולגר תעזוב אותם'.

"אמנם בכל האומות, התקשרותם זה לזה הוא עניין נימוסיי ועניין לאומי הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת והשתוות בדעות. לא כן חלק יעקב וכו'.

הצדוקים לא היו יכולים לסבול את הייחוד הזה, וסברו שאין קדושה כללית, עצמית בישראל, והם נחשבים שותפים, כמו בכל העמים, וע"כ יכול כל אחד כשותף לתרום קרבן צבור. וגם בעניין המועדים, אין קדושה כללית ביו"ט הראשון, ומשום כך אי אפשר לקרותו 'שבת'.

במשפט בייליס המפורסם, שהעלילו עליו שהרג ילד כדי להכין מצות לפסח. הגיע הרב מאז"ה להעיד, ונשאל בדבר המאמר "אתם קרויים אדם ואין אומוה"ע קרויים אדם", שכביכול זה גורם ליהודים לזלזל בגויים ואף להרגם. ענה להם הרב, שבניגוד לשמות 'איש', 'גבר', שיש להם ביטוי בל' רבים – 'אנשים', 'גברים' - 'אדם' אין לו ל' רבים. כי 'אדם' מציין חטיבה כללית, אחדותית, ובתואר זה אין הגויים יכולים להתהדר אלא היהודים. וראיה שכשיהודי אחד חוטא, קוצפים על כל העדה, ועורכים פוגרום בכל מקום שמצויים יהודים. הרי שגם אתם מודים בייחודינו, ולכן רק אנו קרויים אדם, אך אין בזה כל כוונה לזלזל בגויים.  

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site