בפרשת השבוע (כז, ג) אנו קוראים על בנות צלפחד שעמדו לפני משה ואמרו:

אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת...

בגמ' בשבת (צו ע"ב-צז ע"א) נחלקו תנאים מה היה חטאו של צלפחד:

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא, הא גמר גזירה שוה! גזירה שוה לא גמר. אלא מהיכא הוה? - מויעפילו הוה.

ובגמ' בב"ב (קיט ע"א-ע"ב) למדנו:

אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן; ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו; ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

מהרש"א בחידושי אגדות שם מביא את דברי התרגום יונתן בפ' שלח (טו, לב), שהמקושש עשה מה שעשה כדי ללמד לבני ישראל את העונש של מחלל שבת, שדינו בסקילה, כיון שעד אז טרם נודע להם מה הוא העונש. ע"פ זה מבאר המהרש"א, שבנות צלפחד אומרות למשה על אביהם שהוא לא חטא בעדת קרח או בחטא אחר להכעיס או לתאבון, אלא כל חטאו היה רק כדי ללמד את עם ישראל חומרת העוון של חילול שבת. וזו כוונתן באומרן "בחטאו מת", כלומר – כל חטאו היה בשביל מיתתו.

נראה שכוונת המהרש"א לומר שר"ע הולך לשיטתו. ר"ע הוא שאמר שצלפחד היה המקושש, והוא שלימד את רבי שמעון השקמוני (שהגמ' ראתה לנכון לציין שהיה מתלמידי ר"ע) שמשה לא ידע את דין מיתתו של המחלל שבת ועל ידי המקושש נכתבה פרשה זו, כיון שזו היתה כוונת המקושש, הלא הוא צלפחד, ללמד את העם שמחלל שבת בסקילה[1]. וכיון שבנות צלפחד החכימו את משה בכך שפירשו לו את מעשה אביהן, לכן גם זכו שנכתבה פרשה נוספת על ידן.

פירוש נוסף למעשה המקושש מציע המהרש"א, ע"פ דברי התוס' בב"ב (קיט ע"ב, ד"ה אפילו) בשם המדרש, שמעשה זה היה מיד לאחר חטא המרגלים, שאמרו ישראל שכיון שנגזר עליהם למות במדבר א"כ אינם מחויבים עוד במצוות, ולכן עמד המקושש וקושש, כדי שיהרגו אותו ויראו כולם שעדיין כל דיני התורה קיימים.

עכ"פ, לפי כל אחד משני הפירושים יוצא שמעשה המקושש היה לשם שמים. ונראה לבאר ע"פ זה את מחלוקת רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא במס' שבת, שהבאנו לעיל.

שיטתו של ריב"ב תמוהה ביותר. הוא מקשה על ר"ע שתלה את חטא המקושש בצלפחד – איך אתה מגלה את שהתורה כסתה או לחילופין מוציא לעז על אותו צדיק. והרי ריב"ב עצמו תולה בצלפחד את חטא המעפילים!

רש"י מיישב זאת בכותבו (ד"ה מויעפילו) "שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת". כלומר, בהכרח חטא צלפחד בחטא כלשהו, שהרי העידו עליו בנותיו "כי בחטאו מת" (אמנם עיין רמב"ן על פס' זה שפירש שאין הכוונה לחטא שחטא בו). וא"כ, סובר ריב"ב שעדיף לתלות בו חטא קל של העפלה ולא חטא חמור של חילול שבת.

אך עדיין קשה, אולי חטא צלפחד בחטא אחר, שהוא אף יותר קל מחטא המעפילים, וא"כ גם ריב"ב מוציא לעז על אותו צדיק או מגלה את שהתורה מכסה.

שמעתי מאבי מורי שליט"א, לבאר זאת ע"פ דברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספר צדקת הצדיק (אות מו).

ר' צדוק מביא את מאמר חז"ל במס' פסחים (פו ע"ב) "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". ומבאר, שהדברים מכוונים כלפי איש מישראל ביחס לקוב"ה. עלינו לעשות כל מה שמצווה הקב"ה, אך אם הקב"ה אומר לאדם לצאת ממחיצתו, בזה אינו צריך לשמוע לו. ומוסיף ר' צדוק:

ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח. אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל 'חוץ מצא'^[2].

לפי זה, כאשר ריב"ב אומר שצלפחד היה מן המעפילים, הוא איננו מאשים אותו בחטא כלל. כמובן שהיה זה נגד רצון ה', אך המטרה היתה לשם שמים, ועל כן מצד אחד אפשר לבאר שעל זה נאמר "בחטאו מת", ומצד שני אין כאן הוצאת לעז על אותו צדיק או חשש לגלות חטא שהתורה כסתה^[3].

א"כ, מה סובר ר"ע? איך הוא מאשים את צלפחד בחטא כה חמור של חילול שבת?

על פי דברי המהרש"א שבהם פתחנו, נוכל לומר מעתה שאף ר"ע לא נתכוון להאשים את צלפחד בחטא כלשהו, אלא דווקא לומר שכל מה שעשה צלפחד היה לשם שמים ולהציל את ישראל מלחטוא, אם כדי שידעו חומרתו של חילול שבת שדינו בסקילה, או כדי שידעו שעדיין חייבים הם בכל מצוות התורה.

אך ריב"ב חשב שלדעת ר"ע צלפחד חילל שבת במזיד ולהכעיס, ולכן תמה על ר"ע איך הוא מאשים את צלפחד בחטא חמור שכזה.

נמצא, שלכל הדעות המעשה שעשה צלפחד היה לשם שמים, בין אם היה המקושש ובין אם היה מהמעפילים, ומובן לפי זה מדוע לא מתביישות בנותיו לומר על אביהם "כי בחטאו מת". אכן, כנגד כל האנשים שמתו במדבר, בעדת קרח, במתאוננים ובמרגלים (עיין ב"ב קיח ע"ב), צלפחד היה מיחידי הסגולה שמתו "על קידוש ה' ".

יהי רצון שנזכה תמיד לעשות את רצון ה' באמת, אבל גם אם נטעה – שהטעויות שלנו יהיו לשם שמים...

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion