כשמגיעים לפרשיות המשכן, רבים המתקשים לקרוא אותם בחשק ובהתעניינות, שכן המשכן וכליו נראה להם דבר הרחוק מעולמם ולא שייך לימינו אנו. במאמר זה ברצוני להעלות כמה רעיונות חינוכיים הנלמדים מעבודת המשכן, ושייכים לכל אדם בחינוכו את בניו, תלמידיו או חניכיו.

הפרשה נפתחת בציווי על הדלקת המנורה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (כז, כ), ובאו על כך דברי רש"י על פי הגמרא: "להעלות נר תמיד – מדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בעצם, התורה שינתה בלשונה מ"להדליק" ל"להעלות" כדי ללמד אותנו הלכה בצורת ההדלקה, ונשאלת השאלה: הרי כל מי שמדליק נר יודע שצריך להדליק את הנר עד שהאש תאחז בפתילה ותעלה מאליה, ואם כן מה החידוש המיוחד כאן? כנראה יש כאן רובד עמוק יותר.

הגמרא במסכת בבא בתרא (כה ע"א) אומרת: "הרוצה להחכים - ידרים (יכוון תפילתו לדרום) והרוצה להעשיר - יצפין (יכוון תפילתו לצפון) וסימניך: מנורה בדרום ושולחן בצפון". מכאן למדנו, שהמנורה היא סמל החכמה, סמל התורה והדברים הרוחניים. לעומת זאת, השולחן הוא סמל העושר, הגשמיות. אם כן, ניתן לומר בענייננו, שהתורה מדריכה אותנו בהדלקת המנורה שכאשר אתה רוצה להעביר את מסורת התורה הלאה לדור הבא - הצורה שתעשה זאת היא שתהיה "השלהבת עולה מאליה", דהיינו שכאשר תרצה להדליק את נפש התלמיד תעסוק בכך עד שהאש תבער מכוחו העצמי, שגם כאשר תסיר את ידך תמשיך האש לדלוק משמנו האישי בבחינת "ישמע חכם ויוסף לקח", שהלומד יוסיף להחכים באמצעות הכלים שרכש. אם לימדת אדם וחכמתו מסתכמת במה ששמע ממך - אין הוא אלא 'מתורגמן'.

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל נהג לומר, שתלמיד טוב אינו תלמיד היודע לדקלם מה רבו אומר בכל סוגיה, אלא תלמיד היודע מה הרב היה אומר על סוגיה חדשה שלא שמע מפי רבו שיעור עליה. הדבר מלמד שהבין את השיטה ואת הדרך, וממילא יוכל להתמודד עם כל בעיה או סוגיה חדשה שתיקרה בדרכו.

בזה אפשר ליישב סתירה בין שתי הנהגות של רבי אליעזר. הגמרא במסכת יומא (סו ע"ב) מביאה ששאלו תלמידיו את ר"א כמה שאלות ובכולם התחמק מלענות, ומסכמת הגמרא: "לא מפני שהפליגן בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם". מאידך, במסכת אבות דרבי נתן (פרק ו) מובא: "אמרו, אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר ליה פתח ודרוש. א"ל איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו עליו התלמידים עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו". לדברינו, יישוב הדברים הוא, שרבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, אך הוא לקח את הדרך והשיטה של רבותיו ועל פיהם אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. ייתכן שכל שאר התלמידים שמעו את דרשת הרב, אבל הוא הבין וחידש על פי דרך רבותיו. תלמיד שעוד לא נסמך על עצמו אלא צריך כל הזמן את התמיכה של הרב – סימן שעוד לא נסתיימה עבודת החינוך שלו, וכשמגיע לרמה שתהיה השלהבת עולה מאליה - מוכח שהחינוך הצליח.

מכאן אעבור לעוד ציווי, הנראה על פניו קצת תמוה. נאמר על החושן והאפוד: "וירכסו את החשן מטבעתיו אל טבעת האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד ולא יזח החשן מעל האפוד" (כט, כח). כדי לשמור על כך שהחושן לא יזוז ממקום האפוד נעשתה מערכת שלמה של טבעות השומרות על שני הבגדים האלו צמודים. כבר תמהו המפרשים, מה הצורך והחשיבות בכך? השאלה מתעצמת למקרא דברי הרמב"ם בספר המצוות: "והמצוה הפ"ז היא שהזהירנו מהסיר החושן מעל האפוד, והוא אמרו יתעלה (תצוה כח) 'ולא יזח החושן מעל האפוד'... ובסוף מכות (כב ע"א) אמרו גם כן עם זכרון מחוייבי מלקות והא איכא מזיח את החשן ואזהרתיה מהכא מלא יזח החשן. הנה כבר התבאר שמי שהזיח לוקה". וכבר עמד על טעם הדבר בספר החינוך (מצוה ק) וכתב, שהצורך בזה הוא פשוט "עניין אסתטי" - הואיל והמקדש הינו המקום הקדוש ביותר בעולם, הכל צריך להיות שם מסודר היטב, וכאשר יש חוסר סדר בבגדי הכהן – זהו פגם בנוי המקדש, האמור להתבטא גם בכהנים העובדים. ספר החינוך עצמו כותב שטעם זה קצת דחוק, ומסיים שיאחוז בטעם זה עד שימצא טעם אחר: "ועד שמענו טוב מזה - נחזיק בזה".

פעם שמעתי הסבר לדבר זה על פי פשט הפסוקים: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (כח, כט-ל). הכהן הגדול מייצג את עם ישראל, והוא צריך להיות הדמות הרוחנית המחנכת של העם, ועליו לדעת, כי כאשר הוא נכנס אל הקודש - הוא נכנס בשם כל ישראל, ואסור שיהיה לו היסח הדעת מעמו. לכן החושן צריך להיות צמוד לאפוד ללִבו של הכהן. מכאן נלמד לאדם המחנך, שצריכים תלמידיו להיות בלִבו תמיד אף כאשר הוא נמצא במקום אחר בעסקיו וענייניו.

נסיים בדברי הגמרא בבא בתרא (ח ע"ב) המתארת את דמותו של רב שמואל בר שילת כמלמד התינוקות האידאלי: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן? אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, א"ל: שבקתיה להימנותך? אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו". רב שמואל בר שילת היה שלש עשרה שנה עסוק בתלמידיו ולא ראה את גינתו, וגם כשהתפנה לכך דעתו עליהם. זו דמות של מחנך אידאלי, שלִבו תמיד הוגה בחניכיו גם כאשר עסוק בעסקיו ואין לו היסח הדעת מהם.

יהי רצון שנזכה לחנך ולהתחנך בדרך זו, אכי"ר.

(פורסם בעלון אשכולות 368 - תצוה תשע"ו)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion