בפרשת השבוע אנו מוצאים מילה ייחודית, המופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך כולו. בסוף השכר הגדול המיועד לעם ישראל אם ילכו בחוקות ה', מובטח לנו: ״ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות״ (ויקרא כב, יג). הרב שאול ישראלי זצ"ל כותב על הפסוק בזו הלשון:

'ואשבור מוטות עולכם' הינו שלב ראשון של עצמאות, השתחררות מעול זרים, שהוא הכנה לשלב השני, של 'ואולך אתכם קוממיות'. חז"ל דורשים את המילה 'קוממיות' כשתי קומות של אדם הראשון (ב"ב עה ע"א). גאולתם של ישראל היא דוגמת שתי קומותיו של אדם הראשון. מה פירוש 'שתי קומות' ולא קומה אחת גדולה?

שתי קומות הן שני כוחות, ששניהם חזקים, קומה עליונה הנבנית על הראשונה – קומה של 'ויפח באפיו' הנבנית על קומה של 'עפר מן האדמה', ירידה לצורך עלייה, על מנת להעלות את האדמה ולהחזירה למקורה הראשון. וזה תוכן עבודת האדם בכל הזמנים עד התקופה הזאת. תפקיד האדם הוא להפוך את הכול ליחידה אחת גדולה של עבודת ה' – שלמות אחת לכל העבודה הזאת. כך בפרט, כך בכלל.

קוממיות ישראל אף היא עשויה שתי קומות: הקומה התחתונה – המדינה הגשמית, והקומה העליונה, הבאה להשתמש בתחתונה להגשמת העניין הא-לוהי בצורה לאומית כללית. ואם יום ה' באייר הוא בחינת 'ואשבור מוטות עולכם', הרי כ"ח באייר משלים אותו ב'ואולך אתכם קוממיות'...

כי שני הדברים הללו צריכים ללכת בד בבד, כי שתי קומות יש בה בירושלים, 'ואולך אתכם קוממיות'. כי יש אחדות של שניים, של שניים שהם אחד, שהאחד מחזק את השני והשני יונק מהראשון. שאין לנו אחד בלי השני, והשני מבלעדי הראשון. וזהו מה שהתורה אומרת לנו בזמן הראשון: 'ואולך אתכם קוממיות'. כי המטרה הישראלית היא לבנות צבא – ולא כצבא של אומות העולם. לבנות כלכלה – ולא ככלכלת העולם. המציאות הזאת של שעבוד הגוף לא-לוהי והפיכת הקוממיות לדבר שבקדושה זהו הדבר העיקרי, זהו הייעוד העיקרי של מדינת ישראל, של עם ישראל, של ירושלים עיר הקודש, של ירושלים וציון שהם אחדות אחת.

(זה היום עשה ה', עמ' קנט)

באחד מבתי הכנסת בו התפללתי בצעירותי היה אחד מעולי אתיופיה, אפרים, אשר עלה ברגל כל הדרך לארץ ישראל. הוא סיפר שכאשר הם היו באתיופיה סיפרו להם בשבחה של ארץ ישראל וירושלים, והוא אמר כי בעת שאמרו להם "ירושלים של זהב" הם חשבו לתומם שכל ירושלים עשויה מזהב ממש. רק כשהם הגיעו לירושלים ונישקו את עפרה ואבניה, הם גילו, שירושלים לא עשויה פיזית מזהב. אבל האם באמת ירושלים אינה מזהב?

הדבר דומה לאחד המספר לחברו על הטיול הנפלא שהוא ערך, ובמיוחד הוא התפלא מן הפסל הגדול והמרהיב אשר נמצא בכניסה למעלה מכמש (הסיפור בדיוני), והוא מרבה לספר ולשבח את יופיו ותפארתו של הפסל. והנה, הגיע היום והתמונות מן הטיול פותחו (זה עדיין בדור הפילם למי מכם שיודע מה זה), והחבר, אשר סופר לו רבות על הפסל, משתוקק כבר לראות את התמונה. אך כאשר הוא מסתכל על התמונה – הרי היא מטושטשת והפסל לא נראה כ"כ בבירור. מיד הוא מגיב בהנפת-יד המורה על זלזול, ואומר: "על זה היה כל הסיפור? סתם פסל דוחה..." ברור לכל בר-דעת שהוא טועה. הבעיה אינה בפסל אלא באיכות התמונה, במצלמה.

הנמשל הוא, שגם אנו לפעמים מגיבים כאותו אחד שמגנה את הפסל, אבל באמת הבעיה היא במצלמה. לאמתו של דבר, ירושלים היא של זהב וזכינו שה' הוליך אותנו לארצנו קוממיות, ואם ישנם אשר לא זכו למצלמה איכותית (ידוע שעין האדם היא כמצלמה) הרואה את התמונה בבהירות - אין זה פוגם כלל וכלל בירושלים וקדושתה בא"י ותפארתה.

כמו ששמעתי מפי הרב דרוקמן שליט"א, על הפס' במזמור ק"ז "יראו ישרים וישמחו" - צריך להיות ישר כדי לראות את הגאולה את אור ה' הזורח עלינו, ולשמוח בכך (ראה בהקדמת הנצי"ב לבראשית הגדרתו למושג "ישרים". רה"י שליט"א מרבה לצטט זאת). ואף אם זה לא נראה לנו בעיניים שלנו כמו שחשבנו שצריך להיות, או כמו שדמיינו, אין בזה לפגוע בקדושתה של א"י וירושלים אפילו כמלוא נימה. ירושלים של זהב.[1] שנזכה!

(פורסם באשכולות 337 - בחוקותי תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion