מתוך אסופת מערכות לפרשת לך לך | עמ' קנ"ו-קס"ב

"ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו'. עשו מלחמה את ברע מלך סדום וגו' ארבעה מלכים את החמשה". (בראשית יד, א-ט)
"רבני יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח: 'חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם, להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך. חרבם תבא בלהם וקשתותם תשברנה' (תהילים לז, יד-טו) - 'חרב פתחו רשעים' - זה אמרפל וחבריו. 'להפיל עני ואביון' - זה לוא. 'לטבוח ישרי דרך' - זה אברהם. 'חרבם תבא בלבם וגו'' - 'ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם' (בראשית שם טו)" (בראשית רבה מב, א)

דברי חכמים אלו, טוענים חידוש מופלג. שבמקרא אנו קורין, שהיתה זו מלחמת "ארבעה מלכים את החמשה". והאריך הכתוב הרבה בנסיבות הקרב ההיסטורי הזה: "שתים עשרה שנה עבדו - חמשת המלכים הללו - את כדרלעומר ושלוש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו וגו'" (שם שם, ד ה) ונפילת לוט בשביה, נראית כהתרחשות אקראית, שארעה אגב נפילת סדום ורכושה.
אבל חכמים קבעו למלחמה זו, יעד אחר חלוק לגמרי: "להפיל עני ואביון - זה לוט, לטבוח ישרי דרך - זה אברהם". והדיבורים הללו מתמיהין. שמא לא שימשה מרידת מלכי סדום בידי ארבעת המלכים אלא עילה מוצהרת למלחמה, ויעדה המהותי היה לשבות את לוט - ולא טרח הכתוב לפרש לנו דבר זה, אתמהה. ומה עניין היה לו לכדרלעומר ולמלכים אשר אתו, עם לוט היושב בשער סדום? ורבותינו גופם, מהיכן שאבו מהלך נסתר מתמיה זה?
וגם גופא דעובדא שמתווים כאן חכמים, נראית בלתי תואמת לאמור בכתוב. התינח לוט, אבל אברהם, הן לא הכריזו עליו המלכים מלחמה. שהוא מיזמתו שלו חגר חרבו לרדף אחריהם כדי לחלץ מידם את בן אחיו שנשבה. והכיצד הפליגו חכמים וקבעו: "חרב פתחו רשעים וגו' לטבוח ישרי דרך - זה אברהם".
ובר מכל אלו, עלינו להבין סגנונן של חכמים, שתבעו את עלבונו של לוט - לוט זה ש"הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר, אי אפשר לא באברהם ולא באלוקיו" (בר"ר, מא ז) -  מה פגם יש בהכרזת מלחמה עליו, משעה שנצטרף אל אנשי סדום? והכיצד הוגדר הדבר בפי רבותינו, בלשון "להפיל עני ואביון - זה לוט".

ב. מלחמה לה'
ועל מנת לברר פרשה עמומה זו, עלינו לתור תחילה אחר משמען ותכליתן הפנימית של המלחמות בעולם. מלחמת אמרפל וחבריו, כמו שאר מלחמות העממין היוצאים לכבש - ודאי  הם ביטוי זול מגונה לתאוות הרציחה והגזל. להאדרת ה'כבוד הלאומי' המפוקפק. להאלהת הכח הגס. וכבר פסקו עלה חכמים פסוקם: "חרב פתחו רשעים"!
אבל כלל זה נקוט בידך: כל מידה הנהוגה ובאה בעולם, יש לה שרשים בסיטרא דקדושה. ויתירה מזו, מעיקרה לא נתכנה אלא כדי לשמש בקדושה. אלא שהקב"ה ברא עולם של בחירה, וכל מידה שהשתית הבורא בברואיו, יכולה לשמשם לטב ולמוטב.
ואף מידת ניהוג מלחמה כן. תדע שכן, שהרי מצינו כמה מצוות  אמורות בתורה בהלכות מלחמה. וגוון הביטוי העז ביותר של מלכות ישראל, הוא המלחמה. מלחמה היא אחד הכלים הבסיסיים המגדירים את מלכות ישראל. היא מסמנת את תוקפה של מלכות, את סיבתה, ואת יעדה:

"שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמות. שנאמר (שמואל א ח, כ): 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'". (רמב"ם מלכים ד, י)

ואף המלכתו של המלך המשיח, הורתה ולידתה במלחמות:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות וכו', וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח וכו'" (שם שם יא, ד)

"וילחם מלחמות ה"! ומטרת תכליתה של מלחמה, הוגדרה בבהירות בלשון הרמב"ם (שם ד', י'): "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'".
המלחמה -  במעמדינו בעלמא דין - אינה איפוא דבר שבדיעבד. המלחמה היא כלי להמליך את הקב"ה בעולמו. וכל עוד לא בא העולם לידי גמר תיקונו, יש בה הכרח, כדי להאדיר את כח הקדושה. ודבר זה הוא העומד ביסוד מעמד המלוכה בישראל. ואלמלא כוחה של מלחמה, לא נהא זכין להארת מלכות המשיח. רק לאחר שתיכון המלכות בידו ותכונן מלכותו, "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד" - ייבטל מעמדה של הסיטרא אחרא, ולא יהא עוד צורך במעשה המלחמה. "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחנינותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד) 
זכינו אם כן להבנה, שמלחמה הינה ביסודה כלי רוחני, המעותד לתקן עולם במלכות ש-די. והרינו למדים מכללא, שמלחמות המלכים, שאומות העולם מנהלות ביניהן כדי להשליט כוחם ושררתם, מעבירות את הכח העצום הזה לסיטרא דטומאה.
ומכאן עלינו להבין, שכל מלחמה שאומה מנהלת נגד חברתה, הגם שבצורתה החיצונית הינה פרי שקולים שונים, אבל במהותה הפנימית הינה מלחמה "על ה' ועל משיחו". שכל מערכה שבין האומות, היא בשרשה העליון מלחמה בין שרי האומות. ואף על פי שהם מכוונים חיציהם זו נגד זו, המלחמה בכללותה היא מלחמה בסיטרא דקדושה - "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ד)! מלחמה בכח המלכות של ישראל, שסוף תכליתו הוא תיקון עולם במלכות ש-די.

ג. רגלי משיח
והדברים טוענים עומק שלפנים מעומק. שמן הפשוטות הוא, שאין לסיטרא אחרא מעמד של קיום עצמי. טומאה, היא 'העדר'. וההעדר, משולל קיום. אלא שכל דבר סיאוב, טומן בחובו בחפינה, נקודות נפזרות של קדושה, המעמידות ומקיימות אותו.
ואם נתרגם דיבורים עמוקים אלו, למטבע הנקלטת בתודעתנו, נאמר, שגם דרכי הרשע והחטא, מהוים חלק מאותה מערכת כלל עולמית, המגלגלת ומובילה את היקום אל תיקונו. שלפי שתיקון העולם צריך שיבוא מתוך בחירה, מן ההכרח היה לברוא את הרע, ולהעניק לו מרחב מחיה מוגדר. ונמצא ממילא, שביסודו של דבר, אף יצר הרע, משרת ומוביל לקראת המטרה של תיקון עולם. [ושורש דברים אלו נתפרש ברמח"ל במקומות הרבה].
ודרכים שונות חלוקות יש, שבהם משמשת הסיטרא אחרא לתיקון עולם. ומצינו רבותא מפתיעה, שדרכים יש אף בדרכי הקדושה, שבאות לידי גילוי דוקא מתוך מעשים של חטא. וכאותה שמצינו, שמצוות הקמת משכן ומקדש, לא באת להם לישראל אלא בעקבו של חטא העגל. וכך אמרו חכמים: "בא וראה חיבתן של ישראל - שעבירותיהן מביאות לידי מעלות גדולות כו'. חטאה גדולה שעשו, גרמה למצוה ולזכות" (תנחומא כי תשא ב')  [והרחבנו דברים בעניין באסופות למסכת אבות "אם אין אני לי"]. ואף זו מן הדרכים המסותרות, בהן הסיטרא אחרא משמש בקדושה. ודבר זה, בודאי הוא ממסתרי ההשגחה המופלאים מעמנו.
ולהדיא מצינו כיוצא בזה, ביחס למהלך נביטת מלכות המשיח:

"לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב) - בן אין כתיב כאן אלא 'ונחיה מאבינו זרע'. אותו זרע שהוא בא ממקום אחר. ואי זה? זה מלך המשיח" (בר"ר נא, ח)

ואין בידינו להבין במסתרי ההנהגה, דבר על בוריו. אבל דבר זה ודאי מבצבץ ועולה מגופן של מאורעות, שמלכות ישראל, הכרח היה לה להתגלגל בדרכים עוקפות נעלמות. שמוצאה של מלכות ישראל הנצחית היא דוקא מכח אותו מעשה של בנות לוט עם אביהן. שמשם נבטה רות - "אמא של מלכות" (ב"ב צא:) (ופינה קלה מעומק המסתורין שבדבר עתידין אנו בע"ה להגיה באסופות לפרשת וירא "מלכות בית דוד").
ונראה, שעל כן כינו חכמים את מלך המשיח: "זרע שהוא בא ממקום אחר", כלומר, זרע שנוצר בדרכי עקיפין. [ודריש 'זרע' מלשון זרות - מת"כ לבר"ר כג, ה]
וענייננו כאן אינו אלא לברר את מקחה של מלחמה - מלחמת העממין. וכיון שביררנו שיעדו המוצהר הבסיסי של מעשה המלחמה, לא תוכן על ידי הבורא, אלא לשם העמדת מלכות ישראל, ואת המלכות העתידה. הרינו מבינים ממילא שאף מלחמות העממין יש להן קשר הדוק למהלך העמדת המלכות דלעתיד.
והשגה עמוקה זו זורעת אור על דברי רבותינו:

"אמר רבי אליעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה רגלו של משיח" (בר"ר ס"ב ז').

שכיוון שקבע הקב"ה בסדרי הנהגת העולם, שתכליתה של כל מידה הנוהגת בעולם היא שתהא מיישרת, משכללת וסוללת דרך, לתיקון עולם. אם כן גם כח המלוכה המצוי בשביית הסיטרא אחרא, משמש בעקיפין נתיבת מסילה להעצים בסופו של המהלך, את כח המלוכה הרוחני. ודבר זה מקרב ממילא את רגלי המבשר.

ד. שתי מציאות
והרינו קרבים והולכים לחשיפת הסוד המופלא, העומד ביסוד מלחמת ארבעת המלכים את החמשה. שמלחמה זו, כשאר כל מלחמות האומות, ודאי היתה מכוונת נגד מלכות ישראל. ובהיותה הראשונה למלחמות - "חרב פתחו רשעים" -  התוותה קו, וקבעה את צורתן הפנימית של המלחמות כולן. וכשאנו עומדים בפרשת השביה של לוט, מקבלים הדברים משמעות מאירה.
כי מלכות בית דוד מעותדת היתה, כאמור, לצאת מלוט דוקא "זרע שהוא בא ממקום אחר". וכל עיקרו של לוט לא נועד אלא כדי להעמיד את אותו 'זרע אחר':

"וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (בראשית יג, ה) - ר' טוביה בר יצחק אמר, שני אהלים רות המואביה ונעמה העמונית. דכוותה 'קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך [הנמצאות]" (שם יט, טו) - ר' טוביא בר יצחק אמר, שני אהלים. ר' יוסי בר יצחק אמר, שתי מציאות, רות המואביה ונעמה העמונית. אמר ר' יצחק 'מצאתי דוד עבדי' (תהלים פט, כא) - היכן מצאתיו בסדום". (בר"ר מא ד)

ושתי 'מציאות' הללו אף הצריכו שמירה יתירה לדורות:

"ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) - "שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית כו'". (בבא קמא לח, א)

כאן נתברר לן סוד תקומתו של לוט. מה טעם העמיד הקב"ה בידו "צאן ובקר ואהלים". ובאיזו זכות ניצול במלחמת המלכים ובהפיכת סדום. כי מלכות ישראל נזקקת לשתי ה'מציאות' היוצאות מחלציו. "מצאתי דוד עבדי - היכן מצאתיו? בסדום". ומטעם זה עצמו שימר הקב"ה את אומותיו לדורות, ונתן להם את ער ירושה (דברים ב, ט).

ה. בנין אב
ומצירופן של דברים, עולים בידינו כהוגן דברי חכמים שפתחנו בהן, והרינו חוזרים וקורין בהן מתוך אספקלריא המאירה:

"'חרב פתחו רשעים' - זה אמרפל וחבריו. 'להפיל עני ואביון' - זה לוט. 'לטבוח ישרי דרך' - זה אברהם. 'חרבם תבא בלבם וגו' - 'ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם'".

כאן האירו רבותינו את עיננו, שיסוד מלחמת המלכים, שנולדה, לכאורה, בסכסוכים הפנימיים שביניהם - כוונה במהותה הפנימית כנגד הנקודה הרוחנית המדוקדקת שנשא עמו לוט. נגד שתי ה'מציאות' החפונות עמו. ונמצא שתכלית המלחמה העצומה הזו, אכן היה לוט, שסלל את דרכה של מלכות בית דוד. וממילא היתה מכוונת להדיא, כנגד "ישרי דרך - זה אברהם". שמלחמה זו הן היתה מכוונת נגד כח המלוכה של יהא בוקע מזרעו, ונגד מלכות ה' העתידה.
וראיה ברורה לדבר: שדברי חכמים, "אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו כו'" - מוסבים ביסודן כנגד מלחמת המלכים:

"אמר ר' אלעזר בר אבינא, אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו - צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכויות אלו באלו, באה הגאולה לאברהם". (בר"ר מ"ב, ז)

ו'גאולה' זו האמורה אצל אברהם, על כרחך מכוונת לגאולת בני בניו לעתיד. שאברהם עצמו לא הוזקק אותה שעה לגאולה. וכן פירש ר' אלעזר להדיא: "צפה לרגלו של משיח". הא למדת, שמלחמת המלכים לא נועדה, בשורשה הפנימי, אלא על מנת להצמיח זרע של גאולה.
ולפי שמלחמת ארבעת המלכים את החמשה, היא ראשונה לכולן - על כן בנתה אב לכולן.

ו. חצאי לילה
ומכאן נפתח לנו צהר להארת מאמר אחר של רבותינו בעניין:

"וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו' ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" (בראשית יד יד-טו) - ... רבנן אמרי, יוצרו חילקו. אמר הקב"ה, אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה. ואימתי, במצרים שנאמר (שמות יב כט) 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים'". (בר"ר מג ג)

מעשהו של אברהם במלחמה זו, מוגדר כאן בפי חכמים "אביכם פעל עמי". ונתבאר כאן עוד, שפעולתו זו, סללה את דרך הגאולה לבניו במצרים. ולשון חכמים - "הקב"ה חילקו" - מבליט את היציקה המגבשת את שני חצאי הלילות, ומאחה אותם ללילה אריכתא אחד, שהקב"ה חילקו.
כי, להאמור, שבייתו של לוט, הנראית מקופיא, כחלק אקראי במהלך המלחמתי הכולל, היתה למעשה שעה של שביה לכחות הקדושה שרקמו את התהוותה של מלכות בית דוד. והיחלצותו של אברהם עם חניכי ביתו להצלתו, אינו רק גילוי של נאמנות משפחתית. כאן נחלץ אברהם לחלץ את הכחות הגנוזים אצל לוט, ולכבוש את דרכה של הגאולה העתידה.
"אביכם פעל עמי בחצי הלילה"!
והרינו זכין ממילא ל'מידה כנגד מידה' שבתשלום שכרו של אברהם - "אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה - ואימתי? במצרים". שמעשהו של אברהם, סלל הדרך לכל הגאולות העתידות לבוא לכנסת ישראל לדורותיה.
[והשלמה מאירה לדיבורים שנתפרשו כאן, ראה באסופות לפרשתנו: "סגולת תלמודה של תורה"].

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion