שואל ר' חיים פרידלנדר בספרו "שפתי חיים": מדוע אנו מתפללים ומבקשים מהשי"ת שיגזור עלינו גזירות טובות, אע"פ שגם כאשר לא נבקש דבר, כל מה שהקב"ה עושה לנו- הטובות והרעות, היא רק לטובתנו. וא"כ למה אנו מבקשים שהשי"ת יעשה את מה שנראה בעיננו טוב? ועוד, אם הצרות הם לטובתנו, מדוע ישנה הקב"ה את הגזירה בגלל בקשותינו? עוד שאלה שמציקה להרבה אנשים, היא הרגשת ההתחייבות לקיים את המצוות אע"פ שאין רצוננו לקיימן, ומרגישים שחייבים לצאת ידי חובת המצוות ומצפים להשתחרר מהן, ואהבת ה' ושמחה בקיום מצוותיו נראה דבר מנותק מהחיים האמיתיים. איך מתחברים לרעיונות נשגבים כמו אהבת ה' ודבקות בשכינתו? שאיפות. השאיפה והרצון הם מהות החיים וביטויים, כי כל עוד יש לאדם שאיפות, הרי הוא חי ברוחניות ובגשמיות. ברוחניות, להתעלות בתורה, במצוות ובמידות. מי שחדל מלשאוף, בוודאי אינו עולה במדרגתו הרוחנית, ובמובן הרוחני הינו חשוב מת. וכן בגשמיות, כל זמן שיש לאדם את הרצון לחיות הרצון עצמו מחיה אותו, עד שאפילו חולים מסוכנים עם רצון חזק לחיות, מעלים את הסיכוי להחלים. (עיין שפתי חיים- מאמר זכרנו לחיים). השאלה היא רק על איזה שאיפות ורצונות מדובר. יש רצונות של הגוף, ויש רצונות של הנשמה. על פי רוב אנחנו מזדהים עם הגוף ורצונותיו, אומרים "אני רוצה" ואיננו מבינים שרצון הגוף הוא המדבר דרכנו, ואילו רצוננו האמיתי, הפנימי של נשמתנו אינו גלוי לנו. כששאיפותינו ורצונותינו אינם מתמלאים, מרגישים חיסרון, וזה מציק לנו, אבל מה שמציק לנו יותר מכל דבר אחר הוא ההרגשה לחיות ללא קרבת אלוקים. (עיין התבהרות- מאמר לב מומר). ובכך באה התורה בפרשתינו לתת את הכלים להפוך עולם חסר משמעות, לעולם מלא שמחה פנימית: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (סוף עליה שלישית). על ידי התפילה בפיך והתקרבות הלב לקב"ה "עושים" את השם קרוב. וכן מסביר הרמב"ם את עיקר תפילה: "מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם"... איזו היא עבודה שבלב- זו תפילה". להכניס את הקב"ה לחיים פירושו, לדבר איתו בשפתינו האישית מתוך ליבנו ממש. כן נבנה בנפשנו היכל להאיר את אורו. ליבו של אדם מבקש חיות, אם תימצא בקרבת השם, תומר באהבת עולם הזה, אבל מי שמקיים "בפיך ובלבבך לעשותו" ומקדיש בכל יום זמן, פנוי מכל עניני העולם ומבקש במילים שלו את השם ואת קרבתו, הופך עולם של חוקים יבשים וחסרי חיות, מנותק מכל, לעולם מלא משמעות בקרבת אלוקים. וכן מפרש העמק דבר על אותו פסוק: "שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב ודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה ואינו טועם טעם אהבת ה', מבלי לשים לב. אבל בשום לב לכך, מתעורר ע"י זה אהבה עזה כמו הבן הזוכר את אביו ברעיון אהבה, כן הנפש הישראלית לקב"ה". הרב צבי הירש פרבר בספר "כרם הצבי" מתאר את תהליך התשובה: "האדם נברא עם נשמה טהורה ולב נקי וטהור לכתוב עליו דברי התורה כמ"ש: "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" (ירמיה ל"א), אך האדם בעוונותיו מלכלך הלב, כמ"ש חז"ל 'עברה מטמטמת ליבו של אדם' (יומא לט), ואינה יכולה עוד לקבל דברי תורה ומצווה, כמ"ש נהפך ליבי בקרבי (איכה). לכן רמזה התורה הקדושה (בפרשתינו) "והיה כי יבוא עליך... הברכה והקללה... והשבות אל לבבך", כי תשוב להשיג מה שאבד ממך, והיא אבדת הלב. וכן התפלל דוד המלך ע"ה: "לב טהור ברא לי אלוקים" וגו' (תהילים נ"א)." עד כאן דבריו. ובזה אפשר לחזור לשאלת ר' חיים פרידלנדר, אם הקב"ה גזר עלי מה שטוב לי, למה להתפלל אליו? אלא כפי שביארנו, מטרת התפילה היא לעשות את ה' ועבודתו קרובים יותר, ולהכירו כמקור ממשי בחיינו, ובכך לשנות את עבודתנו ממצות אנשים מלומדה להזדמנות להשפעת אורו עלינו. מהות נפשנו היא הרצון והשאיפה, ומה שאדם שואף הוא מבקש. א"כ כשמבקשים מקב"ה דבר, בין ברוחניות בין בגשמיות, התפילה מגלה את נפשותינו ומשנה את מהותה הרוחנית. (כמו שאמרה חנה "ואשפוך את נפשי"). לכן אין אנו מבקשים ומתפללים כדי להשיג את הטוב הנראה בעינינו, אלא מבקשים ומתפללים כדי להיות קרובים לקב"ה, וממילא הקב"ה ימלא משאלותינו אם הם לטובה, אלא שרק ע"י התפילה אנו ראויים לקבלם. ובכך אפשר להסביר גם את הבקשה שהשי"ת יקבע אותנו בספר צדיקים, שלכאורה מצבנו הרוחני הוא מציאות, אלא שעצם השאיפה והבקשה הבאה מעומק הלב להיות בין הצדיקים היא הסיבה שהשי"ת יקבע את מהותנו הרוחנית כצדיקים, איזה כח יש לתפילתנו! ואם אדם יתייאש ויאמר שכל זה קשה וגבוה מידי, עליו לדעת "כי קרוב אליך הדבר מאוד", וכל מה שהקב"ה מבקש זה רק פתיחה, התחלה, והוא יתברך ישלים את העבודה. ובכך מתרץ הרבי מקוצק סתירה בין פסוק מפרשת עקב: "ומלתם את ערלת לבבכם" שממנו משמע שהעבודה לחזור ללבנו היא תפקידנו אנו, לבין הפסוק בפרשתנו: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך", שממנו משמע שהקב"ה מעצמו מתלבש כמוהל. מסביר הרבי מקוצק שעלינו להסיר רק את הערלה , להסיר את המחיצה בינינו, ולהתחיל קשר איתו יתברך, והוא בכבודו יהפוך את לבבנו למקור הטהור שלו בקרבתו. יהי רצון שנזכה לקיים את הפסוק: "ואני תפילה" (תהילים קט) שה"אני" שלי ומהות נפשי יהיה כולו תפילה וקשר חי ואמיתי עם הקב"ה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion