בדרך כלל ב"ד מבררים את הדבר ע"י עדות של שנים. לזה באו בתורה ג' פסוקים:

• בממון: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר." (דב' יט:טו)


• בנפשות: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת." (שם יז:ו)


• בדבר שבערוה: "כי מצא בה ערות דבר" (שם כד:א), ויליף "דבר/דבר" מממון.

 
אולם, חז"ל קבעו כלל (קידו' סה:, ועוד), "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", אעפ"י שאין כאן עדות של שני עדים. ולמה בעל דין נאמן? בקצות (לד:ד) מביא את שיטת מוהר"י ן' לב שהודאת בע"ד אינה מבררת את הדבר כמו עדות, אלא שההודאה היא התחייבות. כשבעל הדין מודה, הוא יוצר התחייבות יש מאין כאילו עשה קנין סודר או כתב שטר. הקצות עצמו חולק על שיטת מהריב"ל, וסובר שההודאה היא בירור, דהודאת בע"ד נחשבת כעדות המבררת.

בדומה לזה, בדבר שבערוה אמרינן (כתו' כב.), "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא". לדוגמא, אם אשה באה לפני ב"ד ואמרה שנתקדשה והיא אשת איש נאמנת, למרות שהיא עד אחד, אשה, ובעל דבר. בפתחי תשובה (יו"ד א:יח) הביא דעה ד"שויא אנפשיה" הוא מדין נדרי איסור, ואעפ"י שנדר אפשר להתיר, החמירו בו חכמים כמו בנזירות שמשון שאי אפשר להתיר. כל', שהאשה אינה נאמנת בתורת עד, אלא כאילו קבלה על עצמה נדר או שבועה לנהוג כאשת איש. גם בזה חולק הקצות, ומסביר שהאשה נאמנת עפ"י גמ' כריתות (יב:), "אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש", ודין זה נאמר בין בדיני ממונות ובין בדבר שבערוה.

ומבואר שם בכריתות שאדם נאמן על עצמו רק "בינו לבין עצמו, ולעצמו". ונל"פ דמטעם זה אשה שאמרה שנתקדשה ואח"כ באו עדים שזינתה, אינה חייבת מיתה בב"ד (קידו' סג:), דדין "שויא אנפשיה" נוגע רק לעצמו, וב"ד אין יכולין לנהוג על פיה.] וצ"ע ממי שבא ואמר "כהן אני", דמבואר באה"ע (ג:א) עפ"י הרמב"ם שאם נשא גרושה לוקה, ופי' בפ"ת (סק"ד) דהוא מדין שויא. וע"פ פשוטו בזה א"צ לדין שויא אנפשיה, וסגי בע"א נאמן באיסורים וממילא אפשר ללקות על פיו אח"כ, וכדברי הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א יוחזק. דענין כהונה (מדינא) אינו כדבר שבערוה, אלא שלפעמים בעינן שנים מדרבנן דמעלין מתרומה ליוחסין וכו'.

כיו"ב מבואר בב"מ (ג:) ש"פיו מחייבו קרבן." כל', אדם שאומר שחילל שבת או אכל חלב בשוגג חייב חטאת, כי אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ובשיט"מ הקשה (ד"ה והקשו בתוס' חיצוניים), איך יכולים הכהנים לסמוך עליו ולהקריב הקרבן, הרי אדם נאמן רק לגבי עצמו! עיי"ש. ונראה ליישב שכשאדם מביא קרבן זה נחשב "בינו לבין עצמו ולעצמו," דמספיק שיתברר אליו שהוא התחייב בקרבן, ואין צורך בכאן שיתברר אף לגבי האחרים, והכהנים רק מסעיים אותו כיון שלפעמים אינו יכול לעשות העבודה בעצמו. אולם כדי לענוש אותו בב"ד צריכים בירור כלפי ב"ד.

בקידו' (שם) מובא שהאב נאמן לומר שקידש את בתו הקטנה. ואם זינתה אח"כ, נחלקו האמוראים בגמ' האם מתחייבת מיתה על פי האב. באור שמח (חי' על הש"ס שם) מבאר את יסוד המחלוקת באופן זה: לפי דעה אחת, האב עומד כאן במקום הבת. וכמו שבדרך כלל אדם יכול לאסור על עצמו מדין "שויא אנפשיה," פה יכול האב לאסור גם על בתו הקטנה ולומר שהיא אשת איש. לפי הדעה הזאת, ב"ד אינו יכול להרוג את הבת עפ"י האב, כי פה התורה רק האמינה לאב כשויא אנפשיה, אשר זה רק בינו לבין עצמו ולעצמו, ולכן זה נוגע דוקא לאיסור הקטנה, אבל ב"ד אין יכולים לענוש, כי בכדי לענוש בעינן שיהיה שמה בירור כלפי הבי"ד. וה"ט נמי דבקנס ל"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, דקנס גדרו עונש, ובכל עונש בעינן שיענישוהו הבי"ד ולא שיעניש לעצמו ובכדי שיענישוהו הבי"ד בעינן שיהא שמה בירור כלפי הבי"ד (כאשר בארתי בספרי ארץ הצבי עמ' רל"ח, ושם עוד בסי' מ', אות ה'). ולפי הדעה השניה, גזיה"כ היא שהאב נאמן בנאמנות מחודשת. ואעפ"י שבדרך כלל עדים פסולים כשהם קרובים, וצריך שנים בדבר שבערוה, התורה חידשה נאמנות מיוחדת לאב בענין זה. ולפי הדעה הזאת, אפי' ב"ד הורגים את הבת על פיו. הלכה, אנו פוסקים כדעה הראשונה, ולאהורגים את הבת על פי האב. ולכאו' מוכח מזה דאב נאמן רק מדין "שויא אנפשה."

וכנגד דין הבע"ד, המשנה בכתו' (קט.) דנה במי שעורר על השדה וחתום עליה בעד. כלומר, ראובן טען ששמעון גזל ממנו שדה, ואחר זמן מכר שמעון את השדה ללוי, וראובן חתם על שטר המכירה. דעת אדמון, דקיי"ל כוותיה, דאעפ"י שלכאורה ראובן הודה שהשדה שייכת לשמעון ע"י חתימתו בשטר המכירה, מ"מ יכול ראובן לטעון, "השני נוח לי, הראשון קשה הימנו." והיינו, שאם ראובן נותן אמתלא לדבריו, אפילו אחר זמן, ההודאת בע"ד שלו בטלה, והוא יכול לקחת בחזרה את השדה. בדומה לזה מצינו בענין דבר שבערוה (שם כב.), שאשה נאמנת ע"י אמתלא להתיר עצמה אחרי שאסרה עצמה ע"י שויא אנפשה. ובאב שאמר שקידש בתו ואח"כ נתן אמתלא לדבריו לפי דברינו עפ"י האו"ש, שאב נאמן על בתו מדין "שויא," צריך להיות נאמן. אולם, בשב שמעתא (ו:ח) מביא בשם חכמי צרפת שהאב אינו נאמן באמתלא גבי בתו, ובטעם דבר זה צע"ג.

בקצות מביא ראיה לשיטתו דהודאת בע"ד הוא דין נאמנות מסוגיא ריש ב"מ (ג.):
תני ר' חייא: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז - נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פין גדולה מהעדאת עדים מק"ו ... (ד.) ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

כלומר, כיון שבמודה במקצת התורה חייבה שבועה על החלק שכופר, א"כ מי שהעידו עדים נגדו שחייב במקצת התביעה, כ"ש שחייב שבועה על השאר. התוס' מבארים בסוף הסוגיא (ד. ד"ה הצד השוה) שיסוד חיוב שבועה דאו' אליבא דר' חייא קמייתא היינו שכאשר יש לתובע טענה חשובה, אז הנתבע חייב שבועה דאורייתא. וצריכים להבין את כל השקלא וטריא של הסוגיא עפ"י דברי התוס' האלו, מהחל ועד גמירא ]וכמש"כ בתשו' בית הלוי ח"ג דף נח ריש ע"א בשם בנו (ומסת מא ר"ל הגר"ח מבריסק)[. והיינו, שאם הנתבע מודה במקצת הטענה, הטענהשל התובע היא יותר חשובה, וכן אם עדים מעידים שחייב חצי. וס"ד דר' חייא למד דינו מק"ו בלבד - אם פיו מחייבו שבועה, ק"ו עדים יחייבו שבועה.

ודוחה הגמ' את הק"ו, "מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה, תאמר בעדים שכן ישנן בהכחשה ובהזמה." כל', יש מקום לומר דהודאת בע"ד הוא בירור יותר חזק מעדים, כיון שאפשר להכחיש או להזים עדים, משא"כ הבע"ד.

ולכן מציעה הגמ' ללמוד את הק"ו מעד א' שמחייב שבועה, וכ"ש ב' עדים שיחייבו. ודוחים, "מה לעד א' שכן על מה שמעיד הוא נשבע, תאמר בעדים (שמעידים במקצת) שעל מה שכפר הוא נשבע." ויל"פ כוונת הגמ', דס"ד דכשיש עד א' שמסייע לאחד מבעלי הדין, צריך בע"ד שכנגדו להשבע שבועה דאו' כיון שטענת הראשון נחשבת טענה חשובה, וא"כ ה"ה במקרה של ר' חייא. ודוחה הגמ' שאולי יש הבדל בין סיבת השבועה במודה במקצת לבין סיבת השבועה בעד א'. שאפשר להסביר דעד א' אינו מחייב שבועה משום שגורם שהטענה תהיה יותר חשובה, אלא משום שיש הלכה שכל מקום ששני עדים מחייבים ממון עד א' מחייבו שבועה על ממון זה. כל', שעד אחד נאמן בממון כל זמן שאין הלה נשבע נגדו.

ולכן לומד רב פפא את הק"ו מגלגול שבועה דעד א'. כל', אם יש שני ד"ת בין ראובן לשמעון, ובא' מהם יש ע"א המעיד נגד ראובן, ובשני הוא כופר בכל ואין נגדו ע"א, כיון שחייב ראובן להשבע על הד"ת הראשון, חייב מדין גלגול שבועה להשבע גם על הד"ת השני. וכיון שנשבע על ממון אחר עפ"י עד א', כ"ש עפ"י ב' עדים. ושוב דחו, "מה לגלגול שבועה דעד א' שכן שבועה גוררת שבועה, תאמר בעדים דממון קמחייבי." ויל"פ כוונת הגמ', דהס"ד היה שחיוב גלגול שבועה הוא משום דכיון דיש לתובע טענה חשובה לגבי הדין הראשון שהע"א היה מסייעו, יש לו ג"כ טענה חשובה לגבי הד"ת השני שעליו הנתבע כופר הכל, וא"כ ה"ה במקרה של ר' חייא. ודחו, דאולי דין גלגול שבועה אינו מבוסס על היסוד של טענה חשובה, אלא הוא מדין שבועה גוררת שבועה, דכיון דכבר מחוייב הוא בשבועה, מוסיף בו גם מאמר גם לגבי הד"ת השני, והכל שבועה א'.

ולכן מסיקה הגמ' דא"א ללמוד מק"ו לבד, אלא צריך ללמוד במה מצינו, דהיינו מצד השוה של מודה במקצת ועד א'. ויש בזה שני פי' ברשב"א (ג. ד"ה הגרש"י חייא, והכא בצדז"ל) ובר"ן שבועות (יט. בדפי הרי"ף) האם למסקנה לומדים מעד א' רגיל או מגלגול שבועה דעד א'. ויש בזה נפק"מ גדולה, דקיי"ל כר' חייא, והכא בצד השוה ע"כ קאמר דחייב שבועה מטעם טענה חשובה, דומיא דהודאת פיו דמב"מ. ואם נאמר דלמסקנא ילפי' דין דר' חייא משבועת עד א', ע"כ צ"ל דעד א' מחייב שבועה מדין טענה חשובה.

א"כ, אם תובע שמא בעסקי אביו, ואינו יודע בהם אלא עפ"י אותו עד א' שראובן היה חייב לאביו מנה, עדותו אינה מועילה לחייב שבועה, דכיון דאין כאן טענת ודאי, לא שייך לומר בזה טענה חשובה. אבל אם דינו של ר' חייא נלמד מצד השוה של גלגול שבועה ומב"מ, עדיין יש לומר דדין שבועה דעד א' הוא מדין "כל מקום שב' עדים מחייבין ממון, עד א' מחייבו שבועה." כל', שהע"א נאמן כל עוד שהנתבע לא נשבע להכחישו, וי"ל דחייב שבועה גם בטענת שמא. ונח' בזה הראשונים, דלרמב"ם (הל' שבועות יא:ה) אין נשבע בכה"ג, ולתוס' (ב"מ ג. ד"ה מפני מה) נשבע.

עכ"פ מוכיח הקצות מסוגיא זו דהודאת בע"ד הוא בתורת נאמנות ולא התחייבות, כיון דלמסקנה ילפינן דין דר' חייא מהודאה במקצת ועד א'. ואם הודאת בע"ד היא התחייבות חדשה, מה שייך בכלל להשוותו להודאת עדים?!

הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הביא בשם אביו, הגר"מ סולוביצ'יק זצ"ל, עוד ראייה לשיטת הקצות מסוגיא קידו' (ס"ה:):

המקדש בעד א' וכו' רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו וכו'. א"ל רב אשי לרב כהנא, מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן (]בממון) הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. א"ל, התם לא קחייב לאחריני, הכא קחייב לאחריני (שנאסרת על כל העולם).

ומוכח מקושיית הגמ' כדברי הקצות, דהבע"ד הוא נאמנות, דאם הוא דין התחייבות, מה שייך כלל לקידושי אשה?! וע"כ מוכח דהבע"ד הוא בירור ועומד במקום עדים, ולהכי ס"ד דיועיל גם לקיים קידו'. ואף למסקנה, דהודאה זו אינה מועילה כיון דחב לאחריני, לא חזר מעצם היסוד דהיכא דלא חב לאחריני ומועילה ההודאה -- הוא מדין בירור ונאמנות, כקצות.(ועי' בס' ארץ הצבי עמ' קס"ד). 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion