המשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת בלשון "האשה נקנית בשלוש דרכים" ואילו המשנה הראשונה בפ"ב פותחת בלשון "האיש מקדש".

וכבר הגמ' בריש הסוגיא דנה בהבדל הלשונות, ומסקנת הגמ' שמשנתנו נקטה את לשון התורה ("כי יקח" – "נתתי כסף השדה קח ממני" וילפינן קיחה – קיחה, ולקיחת השדה קרויה קנין) ובפ"ב נקטו כלשון חכמים. וכן אמרינן בגמ' לקמן בביאור הלשון הרי את מקודשת לי –"דאסר לה אכו"ע כהקדש".

האחרונים למדו שכאשר אדם מקדש אשה ישנם במעשה הקידושין שלוש פעולות:

א. כעין קנין ממוני (כמו קנין שדה).

ב. קנין האשה גורם שהאשה תהא אסורה על כל העולם כהקדש (בניגוד לחפץ שנקנה יכול הקונה ליתן אחרים רשות להשתמש בו) וזהו החלק האיסורי.

ג. התוס' מבארים בד"ה "דאסר לה אכו"ע כהקדש": א'. הרי את מקודשת לעולם בשבילו דהינו שבגללי את אסורה על כל העולם. ב'. "ופשטא דמלתא – מקודשת=מיוחדת לי ומזומנת לי". והיינו שההקדש כולל שני עניינים: א. את אסורה על כל העולם בגללי. ב. הרי את מיוחדת לי – וזהו בעצם עיקר הנישואין.

ועפ"ז יובנו כמה עניינים:

איתא לקמן בדף ה'.- "כיצד בכסף? נותן לה פרוטה, שווה פרוטה וא"ל 'הרי את מקודשת לי, מאורסת לי, הרי את לי לאינתו' ", ופירש"י: "או מאורסת לי" ויש להבין מה מחדש רש"י? אלא ע"כ שהיתה ה"א לומר שצ"ל לה את כל הלשונות וע"ז קמ"ל דסגי בלשון אחת דהיינו הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאינתו, ויש להבין מהי ההו"א שיצטרכו לומר את כל שלושת הלשונות?

וע"פ דברינו ש"ד שכן הלשונות תואמים את פעולות הקידושין: הרי את מאורסת לי – היינו פעולת הקנין, ה"א מקודשת לי – היינו שנאסרת על כל העולם כהקדש, והרי את לי לאינתו – את מיוחדת לי לאשה.
ובירושלמי בריש קידושין איתא – האשה נקנית או בכסף או בשטר או בביאה, ומביא הירושלמי ברייתא כראיה – "דתני ר' חייא לא סוף דבר כשלושתם אלא אפילו באחד מהם". ומדוע שתהיה הו"א שיצטרכו שלושה קניינים? אלא ע"פ היסוד הנ"ל אתי שפיר, דהיתה הו"א שכל קנין פועל בדרך אחרת: כסף=קנין ממוני, שטר=הכי ילפינן דמהני קידושין בשטר מהיקש דויצאה והיתה, היינו דבגירושין השטר – מתירה לעולם, א"כ בקידושין השטר אוסרה על העולם וזהו ענין ההקדש שבקידושין, וביאה=זוהי ההתייחדות וזהו עיקר הנישואין.

וצ"ל שלמסקנה הכסף אמנם יוצר קנין ממוני אך אם זה נעשה לשם קידושין יש גזירת הכתוב שנקראת אשתו ומיוחדת לו וגם נאסרת על העולם כהקדש.

והיינו – שכל פעולת קידושין פועלת במימד המיוחד שלה, ואגב זה מושלם כל ענין הקידושין, ויש בזה גם נ"מ בהלכה.

דמצינו מחלוקת תנאים האם אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם- ואיכא נפקא מינה– האם יכול לגרש עובר, היינו אם אמר הריני מקדש את העובר הזה שתלד האשה, לכאורה הרי זה דבר שלא בא לעולם. אך אם האשה מעוברת וניכר עוברה – מבואר בגמ' שמהני לקדש העובר, וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהלכות אישות הט"ז לגבי קידושין שהמקדש עובר – מקודשת.

והקשו האחרונים ע"כ מהגמ' בריש יבמות – אם ערוה נפלה ליבום – דאין צריך אפי' חליצה, ופוטרת גם את צרתה, אך אם הערוה נתגרשה ולאחר מכן מת נפלה הצרה לפני היבם, צריכה חליצה או יבום, וה"ה אם מיאנה, ומוסיפה המשנה: "ואי אתה יכול לומר ממאנת בחמותה", וא"כ לרמב"ם צ"ע – הרי יש היכי תימצי באשה מעוברת קטנה ונשאה לראובן, ושמעון האח קידש את הולד כשהוכר עוברה – ואח"כ מת ראובן ואז יכולה למאן כי היא עדיין קטנה? ומתני' מוכח דליכא להאי ציורא וקשיא.

ומתרץ הגר"ח זצ"ל– דאפשר לומר שהרמב"ם ס"ל שיכול לקדש עובר, אך למעשה כ"ז שלא נולדה היא לא נקראת אשה, וממילא – אינה אוסרת את קרובותיה, וממילא כשהחמות נופל ליבום – העובר לא אוסר את האם, כי עדיין אין לה שם "אשה" לאסור קרובות, ולכן החמות בכה"ג תהיה מותרת ליבום.
וע"פ דברינו יש לתת נופך לביאורו של הגר"ח זצ"ל: דמ"ש הרמב"ם שאפשר לקדש עובר י"ל דהיינו רק לעניין הקנין, כלומר שאת החלק הקנייני ניתן לעשות כשהוכר העובר, אך מבחינת "האישות" של הקידושין זה לא מהני מפני שהעובר עדיין לא "אשה" וממילא מובן מדוע אין בכוח אישות זו לאסור הקרובות. וראיה לכך מדמסיים הרמב"ם וז"ל– "אבל שיוולד העובר צריך לקדשה שוב – כי בקידושין הראשונים יש דופי" – ומבואר שקידושי העוברה אינם קידושים גמורים. ולפי דברינו מובן מאד שהרי כביכול פעל רק חלק משלושת הפעולות הנצרכות בקידושין.

ובזה נוכל להבין עוד:

נחלקו הראשונים במה שכתב בעל העיטור (הובאו דבריו בב"י אבן העזר סימן מד' סעיף ט') בשם ראשון קדמון שמומר שקידש אשה – אינה מקודשת, דכתיב "כי אות היא ביני ובין בני ישראל" ודרשו שמי שמחלל שבת לא נקרא ישראל, ולכן קידושי מומר אינם קידושין. והאחרונים תמהו על כך, הרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ומומר שקידש – מקודשת? וע"פ דברינו יש לבאר – שכוונת הדברים במה שכתב בעל העיטור היינו שאמנם יש קנין בקידושין אלו דמומר עושה קנין, אך אישות – אין מומר יכול לעשות. ויש עדיין להבין מדוע אי חשוב אכתי ישראל לא יכול ליצור גם אישות.

ואמנם ברמב"ם פ"ז הט"ו מהלכות אישות פוסק: מומר שקידש הרי אלו קידושין גמורים וצריכה גט" וצ"ע מדוע נקט הרמב"ם "קידושין גמורים"? אלא נראה דהרמב"ם בא לאפוקי מהנך דסברי שאלו קידושין שאינם גמורים וצריכים לקדש שוב, וע"ז השמיענו הרמב"ם שמומר שמקדש יוצר גם קנין וגם אישות.

ובכך מבואר ענין נוסף: הגמ' דורשת "כי יקח איש אשה" – איש ולא קטן, ופירש רש"י- "דקטן לאו בר קיחה הוא", ובשטמ"ק בשם רש"י כתב דמ"ש בגמ' דקטן אינו יכול לקדש אשה – היינו דווקא בכסף אך בן תשע שנים שביאתו ביאה – קידושיו הוו קידושין.

ויש להבין לכאורה – מהו החילוק בין קידושי כסף דלא מהני ובין קידושי ביאה בקטן דמהני?
אלא ע"כ כשמיירי בקידושי כסף חשיב פעולת קניין כמבואר וקטן אינו בר עשיית קנין, אך ביאה – שהיא חלק היחוד שבקידושין – זהו מעשה שגם קטן יכול לעשות, ולכן קידושיו תופסים.

ורש"י אזיל לשיטתו בקידושין יט', דשם בגמ' אמרינן גבי "יבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו" הבא עליה מתחייב באשת איש, ואמרינן דטעמא הוי- "דמדאורייתא חזיא ליה" ורש"י פי' שקנאה מדאו' וז"ל "זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה", ותוס' שם ד"ה "ומדאורייתא" חולק וס"ל שקטן אינו יכול לקדש מדאורייתא וקנאה רק מדרבנן, כדאמרינן ביבמות (דף צו':) שעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. ויש להבין מדוע קטן אינו יכול ליבם – שהרי ליבם אין צריך דעת שהרי הבא על יבמתו בשוגג או באונס- קנאה, משום שיש לו זיקה אליה ע"י האח (הנפטר) וא"כ מדוע קטן אינו יכול ליבם מדאורייתא?
וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' שקטן – לא רק שאינו יכול לעשות קנין, אלא קטן אין לו כוח ליצור אישות כלל והאי דכתיב- "כי יקח איש" ומיעטו קטן, היינו גם מענייני האישות ולכן אין חילוק בין קידושין ויבום.
אך רש"י – י"ל דס"ל שכשכתוב "איש" – מיעטו קטן מפעולת הקנין ולא ממעשה האישות, ולכן ביבום שלא צריך קנין אלא ביאת אישות – כל שהוא בר ביאה (היינו בן ט') מהני מדאורייתא.
ולפי זה כאשר מקדש בכסף שעניינו קנין – לא מהני, אך כאשר מקדש בביאה – שעניינו יצירת היחוד – מהני.

ויש ראיה לכך מהירושלמי– דאמרינן התם שחרש אינו יכול לקדש, וטעמא- דלית ליה דעת, אך רבנן תיקנו לו קידושין, ומבואר שם שכשם שמקדש ברמיזה כך מגרש ברמיזה, והיינו – כשהחרש קידש בכסף היינו רמז יכול לגרש ברמז, אך אם קידש בביאה אינו יכול לגרש ברמז, דס"ל לירושלמי שכאשר קידש הקטן בביאה הקידושין חלים מדאור' ולכן א"י לגרש – כי גירושיו מדרבנן (כי אין לו דעת) והיינו כמו שכתבנו.

וביאור הדברים דכאשר מקדש בכסף- עושה מעשה קנין ודאי בעי דעת דליכא בחרש, משא"כ אם קידש ע"י ביאה דהיינו שיוצר אישות, וכך גם חרש יכול לעשות, מובן שפיר דמהני קידושין מדאור' ולכן א"י לגרש ע"י גירושין ברמז דהוו מדרבנן.

ולכאורה היה מקום להקשות דברמב"ם בפיה"מ בריש קידושין כתב וז"ל: "ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף... והקידושין בשטר הוא שיכתוב לה על איזה דבר... ויתן לה זה הדבר כתוב בפני שני עדים... וענין הקידושין בביאה הוא שיבוא עליה בפני שני עדים לשם קידושין".

ולכאורה דבריו צע"ג – מדוע בשטר וביאה כתב הרמב"ם דהוי בפני עדים ולגבי כסף לא כתב כן?
אך על פי דברינו מובן שפיר שהרמב"ם לא מיירי כיצד חלים הקידושין דבהן פשיטא דליכא חלות קידושין בלא עדים אלא שהרמב"ם קאתי על המשנה דמיירי בשלושה מעשים של קידושין, ומשום הכי שטר ללא עדים אין לו שם שטר כלל, וכן קידושי ביאה ללא עדים הוי ביאת זנות, וממילא מעשה השטר והביאה צריכים להיות עם עדים, אך בכסף יש כאן פעולת קנין וקנין לא צריך להיות בפני עדים "דלא איברו סהדי אלא לשקרי, (קידושין סה'.) והן אמנם ברור שעל מנת שתהיה חלות קידושין צריך עדים, אך פעולת נתינת הכסף הוי יצירת קנין, ולשם כך לא בעינן עדים.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion