הנושא המרכזי שבפרשה הוא ענין האמונה והבטחון, ונציין כאן ג' פרשיות – תחילת הפרשה, אמצעיתה וסופה.

תחילת הפרשה נצבים בני ישראל מול המצרים מחד ומול הים מאידך. וכנגד טענתם של ישראל אומר משה: "אל תיראו... ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אך הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". וכבר שאלו המפרשים, כמו האור החיים ועוד, ומה יעשו יהודים הנמצאים במצוקה, לא יתפללו לה'?! ועוד, מהו "ויסעו", לאן לנסוע?

מפרש האור החיים שבמקום שזקוקים לרחמים גדולים מלמעלה, ומדת הדין מקטרגת, א"א לשבת בחיבוק ידיים אלא צריכים לעשות פעולה כדי להגביר את הרחמים מלמעלה.

וזה יסוד חשוב ביהדות, שאף שבוטחים בה' שיציל ואפי' יעשה נס, מ"מ צריכים קודם לפתוח פתח אפי' כחודו של מחט. התערותא דלתתא. וכמו שכתבו הרמב"ן ור' בחיי (פ' שלח) שהתורה מלמדת אותנו לא לסמוך על הנס לעולם.

וע"כ אמר למשה – מה תצעק אלי, כי אין די בתפילה לבד, יש צורך בעשייה, בגילוי נכונות למסירות נפש, ואכן כך עשו ישראל כשנכנסו למים, ואז נבקע הים.

וכן בפרשת המן, שכתבו הרמב"ן ור' בחיי, שהתורה תלמד אותנו בפרשה זו ענין האמונה והבטחון, וכפי שהתורה עצמה אומרת, "קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם", וכפי שמסופר במכילתא שכשישראל התלוננו על מחסור בפרנסה, הוציא להם ירמיה צנצנת המן ואמר להם "הדור אתם ראו את דבר ה'". בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין למקום להכין מזון ליראיו.

ואף המן היה דורש פעולה, "לקטו ממנו איש לפי אוכלו", שאמנם נפל מן השמים אך היה צורך גם בפעולת האדם. וכמה צריך האדם להשתדל? דבר זה תלוי במדרגתו, כי הצדיקים נפל המן על פתח אהליהם ולא היו זקוקים למאמץ רב, ואילו לצדיקים פחות נפל במרחק והיו צריכים להתאמץ יותר.

אמנם השתדלות יתרה לא הועילה, שכיון שהבטיח להם ה' שירד מדי יום ביומו, אין טעם לאגור מזון, וכל מי שלקט מעבר למה שהיה צריך היום, "וירום תולעים".

הרי היסוד – גם כשיורד מן השמים, זקוקים למעשה, אך לא להשתדלות מרובה, שמוכח שהיא לריק. דוגמא לחלוק בין מדרגות המאמינים והמשתדלים מביא המדרש בפתיחה לאיכה ל'. ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן, דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם, א"ל הקב"ה אני עושה כן, הה"ד ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. עמד אסא ואמר, אני אין בי כח להרוג אלא אני רודף אותם ואתה עושה, א"ל אני עושה, שנא' וירדפם אסא. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרג ולא לרדף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני עושה, שנא' ובעת החלו ברנה ותהלה וכו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרג ולא לרדף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני עושה, שנא' ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

זהו שנאמר בפ' עקב: "ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לא נאמר כי רק על מוצא פי ה' יחיה האדם ולא על הלחם, אלא לא על הלחם לבדו, שהצד הטבעי אף הוא נחוץ וחיוני, אלא שלא רק הוא.

ומכאן לסוף הפרשה, פ' עמלק. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי". תפילה לבד לא תועיל, אלא יש צורך במלחמה, מאידך, אין מלחמה ללא תפילה. וע"כ אמרה המשנה, שכאשר ישראל מסתכלים כלפי מעלה היו מנצחים. וכן דוד ויואב, שאמרו חז"ל שיואב ניצח במלחמות בזכות תורתו ותפילתו של דוד.

פעמים רבות הזכיר לנו הרב צבי יהודה זצ"ל את הפירוש לפסוק "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", שבפשוטו יש הלומדים שהם ילחמו בטנקים ובמטוסים ואנו נאמר תהילים או נלמד תורה והנצחון בוא יבוא. אך באמת אין זו הכוונה, אלא שאף אנו נזקקים לרכב וסוסים, אלא שאנו יודעים להזכיר את שם ה' על הרכב והסוסים.

כדברים האלו כתב גם הר"ן בדרשותיו, עה"פ "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". לא כתבה התורה כי ה' הוא העושה לך את החיל, אלא את החיל אנו עושים, רק יש לזכור כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.

אחר הניסים של מלחמת ששת הימים גבה הלב ורבים נכשלו במחשבת כוחי ועוצם ידי, והתוצאה היתה מלחמת יום הכפורים. נדמה שבמלחמות האחרונות למדנו הלקח, רבים שאינם שומרי מצוות אך הגיעו להכרה שלה' התשועה, וה' איש מלחמה, ומתגברת ההכרה שאף שיש לנו רכב וסוסים , מ"מ צריך להזכיר שם ה' עליהם, ולדעת שה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.

הרב עמיחי גורדין חיבר שני משלים הממחישים את הענין עליו דיברנו:

"הקומה הראשונה כבר בוערת", זעק אליו השכן, "מהר והמלט". היהודי הבוטח הרים את עיניו מספר התהילים. "אני לא צריך להימלט" אמר ברוגע לשכן הלחוץ, "אני בוטח בה' שיעזור לי". השכן הניד את ראשו בחוסר אמון, ונמלט במהירות.

האש המשיכה להתפשט. אנשים מבוהלים ולחוצים נמלטו לכל עבר. רק היהודי הבוטח ישב בשלוה כששפתיו ממלמלות במתיקות ובנחת את זמירותיו של דוד המלך. את שלוותו של היהודי הבוטח הפרו דפיקות עזות שנשמעו על החלון. "תן לי יד ונצא מכאן", צעק כבאי חבוש קסדה, "מהר! עוד מעט האש תגיע!". היהודי סירב. הוא הודה לכבאי בחום, הביט למעלה והעיר, "אני לא דואג הוא יעזור לי".

העשן אפף את כל הבית, היהודי לא הצליח להמשיך ולקרוא. הוא סגר בעדינות את ספר התהילים נשק לו והניח אותו על השולחן. לפתע נשמע רעש אדיר, היהודי הביט לשמים וראה מסוק חג מעליו. "תחזיק בחבל", צעקו אליו ברמקול, "תחזיק בחבל". היהודי נופף בשלילה לטייס המסוק, תוך שהוא מצביע לשמים. "הוא השתגע", אמר הטייס, "מה הוא רוצה מהשמים". הטייס המשיך לחוג עוד דקות ספורות מעל הבניין עד שראה את האש הענקית מכלה את כל הבניין.

כשהיהודי הבוטח הגיע לשמים הוא היה מאוכזב. "למה לא עזרת לי?", הוא פנה אל הבורא, "אני בטחתי בך ואתה הפקרת אותי!". "לא הפקרתי אותך", השיב לו הבורא, "שלחתי את השכן שיציל אותך ולא נעתרת, שלחתי את הכבאי וגם לו סירבת, אפילו למסוק ששלחתי, השבת בשלילה. אני לא הפקרתי אותך, אתה הפקרת את עצמך!".

* * *

סיפור האגדה על היהודי הבוטח, ממחיש בצורה יפה את הצורך להשתדל ולפעול ולא לסמוך על הנס. "ה' עוזר למי שעוזר לעצמו", אומר הפתגם. אלא שלעיתים מרוב השתדלות אנחנו שוכחים את התפילה. לעיתים מרוב הניסיון שלנו לפעול ולשנות, אנו שוכחים ש"אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו". בדור שבו הרופאים יודעים להשתיל לב מלאכותי, והמדענים יכולים להגיע לחלל, אולי כדאי לספר גם את הסיפור ההפוך – הסיפור על היהודי המשתדל.

* * *

"הקומה הראשונה כבר בוערת", זעק אליו השכן. היהודי המשתדל יצא במהירות לחדר המדרגות והחל לרדת למטה. עשן סמיך אפף אותו. היהודי המשתדל הבין שאם ימשיך לרדת הוא יישרף. הוא חזר לדירה ופתח את החלון. "תעלו למעלה" צעק אל הכבאים שעמדו למטה. "אנחנו לא יכולים", ענה אחד הכבאים, "האש קרובה מדי". היהודי המשתדל נעמד על החלון והחל להחליק על המרזב.

לפתע נשמע פיצוץ עז, הצריף שמתחתיו החל לבעור. היהודי המשתדל תפס במהירות את המצב ושינה כיוון. הוא טיפס במהירות למעלה, והגיע לגג. "תזמינו מסוק", הוא ביקש בפלאפון מהמוקד. חצי שעה חלפה עד שהמסוק הגיע. כשהמסוק הגיע המצב כבר היה קשה מאוד. המסוק שלשל חבל הצלה אבל כשהחבל הגיע לגג, הבניין כבר בער כולו.

כשהמשתדל הגיע לשמים הוא היה מאוכזב. "למה לא עזרת לי", פנה המשתדל אל ה', "אני השתדלתי והשתדלתי ואתה הפקרת אותי". "לא ביקשת ממני עזרה", ענה לו הבורא, "חשבתי שאתה מסתדר לבד...".

* * *

מלחמת ששת הימים הפכה אותנו ליהודי המשתדל. הניצחון הסוחף במלחמה גרם לנו לחשוב שיש לנו כח ויכולת לטפל בכל הבעיות שיש. חשנו שאם נפעל נכון נוכל להתמודד עם כל בעיה. מלחמת לבנון השניה החזירה אותנו לקרקע המציאות. במלחמה הבנו עד כמה אנו זקוקים לעזרתו של הקב"ה ועד כמה אנו תלויים בו. לכן לשבר האמון שנוצר במלחמה, ישנה דווקא משמעות חיובית. הוא הזכיר לנו שאנו זקוקים גם לסיוע מהשמים.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion