היום והיממה
וכי יכה איש את עבדו או את אמו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם
אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא (שמות כא, כא-כב)
בפסוקים אלו מתואר דין עבד שהוכה ע"י אדונו ומת. אם מיתת העבד היתה מיידית הרי האדון יומת כרוצח בסיף, ואם שהה העבד "יום או יומיים" ולא מת מיד – האדון פטור מיתה.
בקריאה שטחית הביטוי "יום או יומיים" משמעותו לא מיד באותו יום; ברם בעסקי נפשות עסקינן כאן, וחכמים לא יכלו להתעלם מהסתירה הפנימית בביטוי זה, והוכרחו לדרשו בדקדוק: אם על יום אחד פטור על יומיים לא כל שכן ?! אלא יום שהוא כיומיים ואיזה זה ? מעת לעת.(רש"י) החוקר ח.י. בורנשטיין במאמרו "סדרי זמנים והתפתחותם בישראל" ("התקופה" ו' עמ' 253-254) כבר עמד על כך שבלשון העברית המילה "יום" מופיעה בשתי משמעויות: המשמעות האחת היא יום = זמן האור, המשמעות השניה היא פרק הזמן המכיל בתוכו לילה ו"יום" (כמו המשמעות הראשונה) כלומר 24 שעות. בימינו חידשו בשפה את הביטוי "יממה" שכוונתו פרק זמן של 24 שעות, לכן אפשר היום להשתמש בנוחות בשני הביטויים האלה, היום והיממה, וכאשר מתכוונים לזמן האור אנו אומרים בלשוננו "יום" וכאשר מתכוונים לזמן של 24 שעות אנו אומרים "יממה". בעבר כאשר רצו לציין יממה השתמשו בביטוי "מעת לעת" שקבל את ראשי התיבות – מעל"ע. בזמן בורנשטיין (לפני כ-90 שנה) עדיין לא המציאו את המונח "יממה" ולכן הוא מחלק בין היום הטבעי – זמן האור, ליום האזרחי – מה שנקרא היום בלשוננו יממה. במקרא, כאמור, אין שני ביטויים שונים ליום, ולכן צריך לשפוט לפי העניין. למשל כשכתוב "ביומו תתן שכרו" (דברים כד,טו) ממשיך הפסוק "ולא תבוא עליו השמש" – וניתן להבין שמדובר ביום הטבעי המסתיים בהעלמות אור השמש, ובימי בראשית אנו מוצאים שהכוונה ביום ל-24 שעות – ויהי ערב ויהי בקר יום פלוני, ובצום אסתר מצינו את שני המובנים: "שלשת ימים לילה ויום" (אסתר ד,טז). נחזור לפרשתנו. התורה רצתה לציין שמרגע הכאת העבד יש פרק זמן של 24 שעות שהאדון יתחייב על הריגתו. וזאת הבנת חז"ל "יום שהוא כיומיים" - יום שבארכו שווה לשני ימי אור – כלומר יממה בלשוננו. אך מדוע לא כתבה התורה "לילה ויום" או "יום ולילה" (כמו בצום אסתר) ? נשאיר זאת לקוראנו הנאמנים כחידת חשיבה, ובפרשה הבאה בעז"ה נפרסם את התשובה.