צהרים
"וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג, טז)
"ויכינו את המנחה עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו כי שם יאכלו לחם" (בראשית מג, כה)
בפרשתנו לראשונה בתנ"ך ביטוי הזמן "צהרים". מהם הצהרים ?
נוהגים לברך "בקר טוב", "ערב טוב", ואף "לילה טוב", אך כשמנסים לברך "צהרים טובים" – משהו לא מסתדר … אכן לשון הרבים של "צהרים" מפריעה לנו.
כשאנו משתמשים במילה "צהרים" בחיי היום יום בדרך כלל כוונתנו לפרק הזמן מאמצע (חצות) היום ועד סוף היום, כנגד "בקר" שהוא הזמן בין תחילת היום עד אמצעו. אולם משמעות המילה "צהרים" במקרא היא זמן חצות היום (ולא הרבה אחר כך). קביעת רגע הצהרים היתה אפשרית בימי קדם על סמך נטיית צל השמש הנופל ברגע הצהרים בדיוק בקו צפון-דרום. כמו כן בזמן הצהרים מגיעה השמש לשיא גובהה בתנועתה היומית ממזרח למערב, על כן מוט זקוף נעוץ באדמה יטיל את הצל הקצר ביותר בעת הצהרים. (מה שחז"ל אמרו בפסחים צד,א: חמה נמצאת בראש כל אדם – ודאי לא התכוונו ממש מעל הראש, אלא בנקודה הגבוהה ביותר במשך יום נתון (ראו תוספות יו"ט פסחים פרק ה' משנה א'). ונעיר כאן בארץ ישראל השמש אף פעם לא מגיעה מעל ראשנו ממש, אף לא ביום שיא הקיץ (21 ביוני, היום הארוך בשנה, בו השמש מגיעה לשיא השנתי של הגובה בחצות היום), גובהה אז בארצנו רק 81.5 מעלות מעל האופק, ולא 90 מעלות.
לשון צהרים – מלשון צוהר תעשה לתיבה – כענין זוהר שהאור חזק וזוהר (רמב"ן שמות יב,ו). ומדוע צהרים לשון רבים ?
כתב הרד"ק בספר השרשים לפי שאור היום נחלק לשנים, מהבקר עד חצות מאירה השמש במזרח, ומחצות עד סוף היום במערב, "ובצהרים השמש בגובה הרקיע ומאיר לכל הצדדים". הריבוי בשם מעיד על ריבוי האור לכל הכיוונים.
ואם כך - הבקר הוא ביטוי הזמן לחצי הראשון של היום, ומחוסר ביטוי מקביל לחצי האחרון של היום אנו מכנים אותו בלשוננו היום צהרים, כאשר כוונתנו היא באמת לאחר הצהרים, כי צהרים בלשון המקרא הוא הזמן הקצר של חצות היום, ולא כל פרק הזמן עד הערב.
אמנם בעל מרכבת המשנה (הלכות תפילה פ"ג ה"ה מהדורה ב') כתב ש"מחצות עד הערב הכל נקרא צהרים" כמו שאנו רגילים בלשון ימינו.
וראו עוד בספר "הזמנים בהלכה" לרב חיים בניש שליט"א, בחלק א' פרק כ"ז).
ובדרך אגב - במשנה מצינו ש"יין של צהרים" הוא אחד מן הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ג,י) ואכן תוצאתה של סעודה זאת הייתה "וישתו וישכרו עמו". (פסוק מד).