" … עד עלות השחר "
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר
…
ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני
…
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו
(בראשית לב, פסוקים כד,כו,לא)
המאבק הדרמטי של יעקב והמלאך סימל במשך כל הדורות הרבה יותר מאשר אירוע חד פעמי. הזמן בו התרחש המאבק – הלילה וסיומו עם עלות השחר – רומז כמובן למאבק הממושך של ישראל בגלותו עם כל אויביו. וברור מדוע יעקב הוא זה שתיקן את תפילת ערבית – כנגד הגלות. חז"ל מקשרים את מושג ביאת השמש שבפרשת ויצא לאותה זריחת שמש בפרשתנו – ביאת שמש בפרשת ויצא היתה ביאת שמש פתאומית ובפרשתנו הזרחת השמש מתקנת את ביאת השמש.
כבר בפרשת וירא עסקנו בביטוי עלות השחר וזריחת השמש (… וכמו השחר עלה … השמש יצא על הארץ). שם עסקנו במשך תופעה, וכאן נעסוק בביטוי עצמו:
ראב"ע פירש שני פירושים:
א) עד סור שחרות הלילה. כלומר עד שהסתלק =עלה, השחור=החושך.
ב) ויש אומרים כי שחר הוא דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש.
הפירוש השני הפוך מהפירוש הראשון. לפי הפירוש הראשון שחר הוא חושך מלשון שחור. לפי הפירוש השני שחר הוא אור. ככל שהשמש עולה יותר גם האור בצד מזרח של הרקיע הולך וגובר ומאיר יותר ויותר את הרקיע.
כפירוש השני כתב רד"ק בספר השרשים שורש עלה: כי עלה השחר – כלומר עלה זוהר היום.
הביטוי המקראי עלות השחר מופיע בחז"ל בלשון עמוד השחר וראו בנידון בספר הזמנים בהלכה" (הרב חיים בניש) ח"א פרק כ"א.