" … וילן שם כי בא השמש "
"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש"
יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר "ויפגע במקום וילן שם"
ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". (ברכות כו,ב)
בפרשתנו המקור לתפילת ערבית, וכבר עסקנו במאמר חז"ל "תפילות אבות תיקנום" בפרשת חיי שרה.
המושג המקראי ביאת השמש מציין את תחילת הלילה.
ומושג זה במבט הראשון מזוהה עם שקיעת השמש, כלומר הזמן בו השמש נעלמת מעבר לאופק. אולם אין הדבר כה פשוט.
בגמרא במסכת ברכות מזהה הגמ' את זמן קריאת שמע של ערבית כזמן שכיבה. בהגדרת זמן זה נחלקו תנאים.
ברצוני להביא כאן שתי שיטות, ואת תמצית ביאור רב האי גאון על שיטות אלו:
מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין ?
משעה שקדש היום בערבי שבתות – דברי ר' אליעזר.
ר' יהושע אומר – משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתם.
רב האי גאון פירש שר' אליעזר סובר כי פירוש "ביאת השמש" בפסוק "ובא השמש וטהר" (שנאמר לענין אכילת תרומה ויקרא כב,ז) הוא השקיעה באופק, כלומר השמש בא באופק – שקעה, והטמא נטהר. ור' יהושע סבר כי זמן זה הוא ביאת האור – כאשר נראים הכוכבים, כלומר בא השמש באופק, וטהר היום (ולא האדם !) - נטהר העולם מאור השמש.
נראה לומר כי הביטוי ביאת השמש המופיע במקרא מסמל את תחילת הערב, אולם ביטוי זה עמום. רדת הלילה מתבטאת בתהליך הדרגתי שתחילתו שקיעת השמש, והמשכו החשכה והראות כוכבים. בתורה לא נזכר כי צאת הכוכבים הוא תחילת הלילה, אולם דבר זה מוזכר בנחמיה ד' פסוקים טו-טז שם מסופר על בנין חומת ירושלים:
ואנחנו עושים במלאכה … מעלות השחר ועד צאת הכוכבים
… והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה
ומכאן למדה הגמ' בברכות ב,ב כי מעלות השחר עד צאת הכוכבים הוא יום.
בגלל המשמעות העמומה של הביטוי ביאת השמש והעובדה שמצינו במקרא שהלילה מתחיל מצאת הכוכבים מצאנו מחלוקת מתי מתחיל הלילה, ואי"ה בהמשך נדון במקרים נוספים בהם נזכרה ביאת השמש בתורה.