אחד הסיפורים המרתקים סביב דמותו של בוגר ישיבת כרם ביבנה, שמואל הרשקו, שהוכר כחלל צה"ל, 40 שנה ויותר אחרי פציעתו בקרב השריון ברמת הגולן.

הרשקו היה כבר נשוי לרבקה, כאשר למד בישיבה השניים התגוררו בכפר דרום ונסע מדי יום לישיבה, שם למדה קבוצה גדולה של בוגרי כפר הרואה שהוכוונו על ידי הרב נריה והרב תובל לחלוצת ישיבות ההסדר, ביניהם חברו הטוב יצחק שטיגליץ, היום קברניט מחלקה בסוכנות היהודית.

הרב גולדוויכט ראש הישיבה, רבו האהוב של שמואל, הוא שהשיא אותו ואת רבקה וכאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים נולד כבר בנם הראשון.

הרשקו יצא לקרב לא לפני שנפרד מרעייתו ובנו העולל, שכבר שהו אצל הוריה של רבקה בכפר סבא. 

כמו בשאר הזרועות של צה"ל ביום כיפור, האנדרלמוסיה היתה מוחלטת במחנה נפח והם בקושי זיוודו רבע טנק וכבר עלו איתו למעלה.

יצחק שטיגליץ היה יחד עם שמואל, אבל נשלף מן הטנק בהוראה של פרץ טיקטין שנכנס במקומו כאיש צוות. טיקטין סגן צעיר ונמרץ, היה איש שריון ברמ"ח ובשס"ה (לעומת שמואל ויצחק שהיו תחילה בנח"ל ועשו הסבה לשריון).

"בכך בעצם ניצלו חיי" משחזר שטיגליץ.

כבר ביום השני לקרב העקוב מדם, כשהסורים מסתערים גלים גלים בארטילריה, שריון ומטוסים, מתקדמים לעבר גשר בנות יעקוב – נפגע הטנק של שמואל ופרץ. שניים מצוות הטנק נהרגו ואילו הם, שמואל ופרץ מפקדו, הצליחו להתגלגל החוצה, אבל נותרו פצועים קשה, שרופים וכוויים. אין ספק שהם היו נשארים שם למעצבה, או נורים בידי הסורים, אלמלא דמות מיוחדת, מפתיעה, שהגיחה ברכבה הפרטי, הכניסה אותם לתוכו והטיסה אותם לתאג"ד ומשם לבית החולים פוריה. משם עברו לבית החולים רמב"ם ואחרי סדרת ניתוחים והשתלות כשסכנת זיהום מרחפת על חייהם, ניצלו לבסוף.

מיד אחרי שהחלימו, שמואל חזר לישיבה וערך סעודת הודיה על הצלת חייו, התחילו הוא ופרץ לחפש מי היה מושיעם האלמוני באותה מכונית פרטית.

הדמות הזו התבררה לבסוף, כאשר שמואל קרא באקראי כתבה על אוריאל חפץ, איש פלאי, שלא גויס אפילו למילואים מפאת גילו, ובמשך שלושה שבועות עלה ביוזמתו לרמת הגולן וחילץ פצועים במכוניתו, כשהוא חבוש בקסדה הפרטית שהביא מהבית. הוא זגזג בין מטחי אש ופגזים והציל חיים רבים, אבל לא גילה לאיש מה עשה.

שנה לאחר המלחמה, נפצע חפץ כשהתנדב לחלץ תלמידים שנלקחו כבני ערובה על ידי מחבלים במעלות. לאחר הפציעה, נותר משותק. בזכות מעשיו במלחמת יום הכיפורים ובאסון מעלות, קיבל צל"ש מהרמטכ"ל.

בנותיו סיפרו כי "הוא היה על כיסא גלגלים כשבא לקבל את הצל"ש, את אות המופת על יום הכיפורים. הוא לא יכול היה לעלות על הבמה, אז הרמטכ"ל ירד כדי להעניק לו את האות".

ארבע שנים לאחר מכן נפטר חפץ מפצעיו, והוא בן 56 בלבד. בראיון  נדיר בגלי צה"ל, הסכים לספר על חלק מסיפורי הגבורה, שהצניע עד אז, ביניהם סיפור הצלתם של טיקטין והרשקו.

הרשקן באמצעות העיתונאית שפרסמה את הכתבה, הגיע אל חפץ ומצא אותו על כיסא גלגלים. השאלה הראשונה ששאל אותו חפץ:
-           מה שלום אוריאל?
-           למי אתה מתכוון. שאל הרשקו.
-           הרי אתה אוריאל.
-           לא, אני מדבר על הבן שלך
-           איך אתה יודע שלבן שלי קוראים אוריאל?
-           מפני שצעקת כל הדרך בעת שפיניתי אותך עם טיקטין את השם של בנך אוריאל.

*    *     *

40 שנה אחר כך התגלתה פגיעה קשה בכבד של שמואל הרשקו. בדיקות רפואיות ארוכות ומתישות הביאו את הרופאים למסקנה שכאשר שמואל היה מאושפז בטיפולי הכוויות, קיבל מנות דם שהיו נגועות והן שגרמו, אחרי שנים, לפגיעה במערכת הדם שלו ובכבד.

רבקה והמשפחה המורחבת (בינתיים נולדו עוד חמישה ילדים) יצאו למלחמה, בעזרתו של דר' שיבולת מבית החולים הדסה. הרשקו כבר עמד בפני השתלה של כבד מן החי, שאז התברר שבגלל טעות רפואית לא גילו שסרטן התפשט בבטנו, אך היה כבר מאוחר לערוך את ההשתלה מצילת החיים.

לאחר המאבק על חייו הוא הלך לעולמו כשכל תושבי מבוא חורון שליד לטרון הולכים בעקבות מיטתו, מאות תלמידים  שלימד בגבעת וושינגטון ובמסגרות אחרות כמחנך מוכשר וכל ראשי ותלמידי ישיבת כרם דיבנה, המקום שכה אהב.

רבקה הוכרה כאלמנת צה"ל ויחד עם יצחק שטיגליץ, ילדיה ואחותה עושים להנצחתו של שמואל.

יצחק שטיגליץ אומר שמעולם לא פגש אדם עם כבוד אישי ואצילות, כמו חברו הקרוב שמואל, בכל המערכות בהן נאבק על החיים, הן לקרבות מלחמת יום כיפור והן במערכה האחרונה על חייו, 40 שנה מאוחר יותר, מערכה ממנה לא חזר.

נפטר כ"ד סיון תש"ע.