האמת והשלום אהבו

האמת והשלום אהבו

הרב שאול אלעזר שנלר

בס"ד


על פלורליזם וקנאות, אמת ושלום


נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המצרים הקשים, ימים בהם עם ישראל אבל על חורבנו ועל גלות השכינה. דומה שאין ראוי מזמנים אלו להעמיק-חקר בגורמי החורבן והגלות, שע"י תיקונם נזכה בע"ה לבניין ולגאולה המחודשים. בשורות הבאות נשתדל בע"ה לעמוד על עומקם של דברים.[1]


"כֹּה אָמַר ד' צְבָ-אוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".[2] יש לעיין, מהו הקשר בין חלקו הראשון של הפסוק לחלקו השני?


הרש"ר הירש מבאר, שכל סוד ויסוד החורבן והגאולה, טמון הוא בשלוש המילים הללו. האמת והשלום, הם-הם גורמי שני החורבנות, והם המפתחות לגאולה. ויש לתת את לבנו לסדרם של דברים -  אמת, ורק אח"כ שלום. אך מאידך יש לזכור: את שניהם יש לאהוב.


בזמן הבית ראשון להוטים היינו אחר ערך השלום. להוטים כל כך שכשהאמת היותה מכשול בדרך אל השלום בקלות רבה 'כופפו' אותה או פשוט סלקו אותה הצידה כדי שלא תפריע להגיע למטרה הנכספת. השאיפה הרווחת הייתה להיות ככל הגויים אשר סביבותינו, וכדי לפתח קשרי שלום וידידות ולהיות 'מעורים עם הבריות' אמצו את מנהגיהם ואורח חייהם של העמים הסובבים אותם. הרעיון של 'עם לבדד ישכון' היה לזרא. לדרך זו קראו 'שלום'. ה'שלום' היה לקנה-המידה של האמת, קיימו את האמת רק במידה שלא הפריעה ל'שלום'. ה'שלום' היה לערך מקודש שאין להלחם בו בשום אופן, והדבק באמת הרי הוא קנאי חשוך וסרבן שלום. הפתיחות והפלורליזם לשמוע לראות ואף לנהוג כמנהגי תרבויות שונות, שלטו ברמה. כך למשל העתיק המלך אחז את המזבח שבדמשק והציבו בתוככי מקדש ד' כדוגמא ומופת לפתיחות, אך כמובן מבלי לשלול לחלוטין את הלגיטימיות של מזבח ד' אשר "יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר".[3] כך פרצו בקרב עם ישראל נביאי שקר למאות ולאלפים, הצווחים בכל כוחם 'שלום שלום'.[4] ואילו אנשי האמת – הוקעו כמפירי השלום, כי העזו להשמיע האמת בתוך חוג הכזב של העמים והממלכות. כך באריכות בתלאות ירמיהו, וכך בסיפור מיכה המוכה אחר שהיה היחיד שדיבר אמת אל מול 400 נביאי שקר האומרים את שרוצים לשמוע מהם. שכחנו שהשלום הוא רק משנה לאמת, אשר לאמיתו של דבר היא היא השלום האמיתי. אנו מכנים את האמת כהתאמה בין הכרת האדם למציאות, אך במובנה הרחב האמת היא כשהדברים נעשים באופן הנכון התואם את תכליתם ויעודם, ובזה קיום האמת הוא קיום השלום במשמעותו העמוקה יותר, שלום בין שמים לארץ, בין הפעולה והייעוד, בין ההגשמה והתכלית. לכן "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה",[5] לכן "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם",[6] שלום אמת ולא מזויף,[7] שכן "אין שלום אמר ד' לרשעים".[8] ולא זו בלבד, אלא ברגע שעמוד השדרה המוסרי של האמת האלוקית אבד, גם השלום המזויף איננו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. המתירנות ופריצת האמת שהובילה לע"ז חדרה גם לתחומים נוספים, והובילה ל"איש את אשת רעהו טמאתם"[9] – מעשה המהוה אולי את הסמל החזק ביותר של חורבן מוחלט של האמת והגדרים לטובת השלום המדומה, ומכאן היתה קצרה הדרך לשפיכות דמים, חורבן המשפט, והעדר כל מוסר אנושי בסיסי. נביאי השקר הטעו את עמי לאמור שלום –  ואין שלום. לא רק במובן של גייסות האויב, אלא גם במובן העמוק יותר, שה'שלום' שמבקשים בעלי רעיונות שכאלה להשליט בדרכם הפתוחה והמתירנית, בה כל אחד ישמע יראה ויעשה מה שרוצה – אין כאן שלום! לא רק במובנו האמיתי הנ"ל, אלא אפילו השלום המזויף אותו מבקשים להשליט מתנפץ בפניהם עם עיר מלאה בדמים ועושקת דלים.


וכך מתאר ישעיהו הנביא את העוונות המובילים לרבן הבית הראשון: "כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם ... אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה... רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם, נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם, עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ ... וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא ד' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט".[10]


ועל כן בא הקב"ה, מלך המשפט שחותמו אמת, וקרע את מסווה השלום השקרי.


ואיך נתגלגל החורבן הסופי? כשיוחנן בן קרח מתרה בגדליהו בן אחיקם כי ישמעאל בן נתניה זומם להורגו, וכי הדבר עלול לגרום לחרבנם הסופי של ישראל ולאבדן שארית יהודה, משיב לו גדליה "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל".[11] נאחזים בקיצוניות בשלום, זונחים כליל את האמת.


בבית שני לעומת זאת הלכו לקיצוניות השניה- רק האמת חשובה, והשלום איננו ערך כלל! שנאת אחים תהומית שלטה בכל, העם נקרע למפלגות-מפלגות המתעבות זו את זו ונלחמות אחת ברעותה ללא הרף. אך כשם שהשלום נעדר האמת לא היה שלום, כך אמת נעדרת שלום זו איננה אמת, כי האמת יכולה לצמוח רק על קרקע השלום. אף אם אין הכל נוהגים ע"פ האמת, כל שבמקום מסוים לא יפגום השלום בלבה של האמת – חובה גמורה לאחוז בו. ראשית 'סור מרע ועשה טוב', אך מיד אחר כך – 'בקש שלום ורדפהו'. אינך יכול לבקש שלום על חשבון 'סור מרע ועשה טוב',  אך כחלק בלתי נפרד חייבת רדיפת השלום לבא ולאזנו מייד לאחריו. רק על ידי השלום תוכל האמת לקום ולהתכונן.


לכן על בית שני אמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה".[12] הפעם היה משפט, אך היה רק משפט. לא הכירו לפנים משורת הדין, לא הכירו חסד ושלום. אמת שכזו, נעדרת כל לחלוחית של שלום, גם היא לא תכון, והאדם שהתרגל לזלזל לחלוטין בשלום וללכת בקנאות עם האמת גם על חשבון פגיעה באנשים או ערכים אחרים - סופו שימצא תמיד רק את צד האמת שתועיל  לו עצמו, וינהג באמת תועלתנית-אישית זו כבאמת מוחלטת. כך הפך הכל למאבק בין ערב-רב של טענות ועקרונות שבכולם אמת, וכל אחד מבטל את חבירו כעפרא דארעא.


ועל כן בא הקב"ה, ששמו שלום, ונתץ את צלם האמת המזויפת והמפלגת הלזו בחורבן הבית השני.


ואיך נתגלגל חורבן הבית השני?  ראשיתו אתרנגולא ותרנגולתא ואשקא דריספק, בשל קנאות חסרת פרופורציה וחסרת כל פשרות על דברים של מה בכך שדבר אין להם עם האמת האלוקית (עליה צריך ללחום, כמתתיהו ובניו), אך החורבן הסופי היה אקמצא ובר קמצא, כשאיש מהחכמים לא השכיל לנסות ולעשות שלום, ובסופו של דבר כשמגיע בר קמצא עם הקורבן מהקיסר אומר רבי זכריה בן אבקולס: אסור להקריבו, יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח! אסור להרגו, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג! הליכה קיצונית אחר האמת, בלא רדיפת השלום. לא השכלנו להבין  שהאמת עצמה דורשת את רדיפת השלום, שבלעדיו לא תכון. אמנם לא כאשר השלום פוגע בלוז האמת, אלא כחריגה מקומית ומוגדרת מהאמת הפורמלית, כשגם אותה חריגה מחויבת מאותה אמת אלוקית (כמו בפיקוח נפש).


וזהו שמלמדנו הנביא, היודעים אתם מתי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים? כשנבין את טעויות החורבן ונתקנם, כשנדע שקודם כל חובתנו לרדוף אחר האמת, אשר לא תחליף את פרצופה כל אימת שמתחשק ולא תמכר בעבור נזיד עדשים או שלום כוזב של חיוך או חיבוק עם נציגיו הרשמיים של השקר עלי אדמות, וכריתת ברית ידידות עם רודפי האמת. אך מיד אחר כך – גם אהבת השלום המולידה את רדיפתו בכל מקום שרק מתאפשר הדבר, תוך ויתור על כל היקר לי – כל עוד אינני מותר על אשר איננו שלי.


גם לדורנו אנו נכונה קריאתו של הנביא זכריה. טרם נגמלנו לחלוטין משגיאותינו בהגדרת האמת והשלום. כבני ישיבה קל לנו יותר לראות זאת קורה ובגדול בחברה הכללית אשר מחוץ לכתלי בית המדרש,[13] אך כמובן עבורנו העבודה מתחילה אצל כל אחד בבחינת עצמו.


יהי רצון שנזכה אנחנו וכל עמ"י במהרה להיות אוהבי האמת והשלום כראוי, ועי"ז יהפכו לנו ימים אלה במהרה לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א, ותתקים בנו נבואת ירמיהו "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים, וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת".[14]


 



[1] הרעיון הכללי לקוח ממאמרו של הרש"ר הירש זצ"ל 'אקטואליותו של אבל החורבן' ('במעגלי השנה' ח"ד) בשילוב עם רעיון ששמעתי מהרא"ז וייס שליט"א.
[2] זכריה (ח, יט)
[3] מ"ב (טז, טו)
[4]  ירמיהו (ו,יד;ח,יא), וכעי"ז ביחזקאל (יג, י) ובמיכה (ג, ה)
[5] סנהדרין (צט:)
[6] ברכות (סד.)
[7] וכעי"ז כתב הרשר"ה בפירושו לתורה בריש פ' פינחס, וז"ל: "...הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ד' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה המתעטפים באצטלא של 'רודפי שלום' אוהבים לקרוא לה 'הפרעה לשלום' ומגנים אותה בשל כך. שלום הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו, אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוקית! שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ד'. מי שמעז להאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוקית, הרי בעצם מאבקו הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ד', הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ...".
[8] ישעיהו (מח, כב, וכעי"ז שם נז, כא)
[9] יחזקאל (לג, כו)
[10] ישעיהו נט
[11] ירמיהו (מ, טז)
[12] ב"מ (ל:)
[13] הן במנהגי החברה והן במנהיגיה, וכפי שכבר ניסח זאת הרב הירש לפני כ-150 שנה (במעגלי השנה, שם): "הלא תקופתנו עומדת בסימן הסיסמא "נוחיות ומותרות". זוהי נוסחת-הכזב של בני דורנו, הדורשת ממנהיגי הדור לשתוק ולהסתגל לתנאי הזמן, למען יוכלו להקרא חכמי הדור. האמת בתקופתנו נקבעת לפי דרישות החיים המעשיים ועקרונות החברה, והלא העקרונות הללו מהוים את המיקוח הגס ביותר עם קדשי ישראל! הם מתמרדים ומתכחשים אל האמת שאינה יודעת מיקוח ופשרנות. טועה מי שאומר כי האמת מצויה בתווך, בין הדיעות הקיצוניות. לא! השקר הוא הנמצא בתווך! האמת היא קיצונית ונמרצת, ללא כל מושגי ביניים של פחות-או-יותר...אך בימינו לא יוכל איש להודות בעובדה מוצקה זו, אם איננו רוצה לחרוג ממסגרת התקופה. בשום פנים לא יוכל להשתמש באמת האלוקית, הקבועה והבלתי-משתנה כקנה מידה לחשבונות חייו, הואיל ותנאי החברה לא יהלמו זאת... כך נוצר המצב האומלל שכל מי שמצטיין יותר בסילוף האמת הוא המנהיג. יש הטוענים, כי 'המנהיג צריך להקיף בהנהגתו את כל החוגים והשכבות', הוה אומר: שאיננו צריך להתחשב כלל באמת, אלא עליו לראות את הכל ישר וטוב, להסכים עם הכל, עם הימין והשמאל, עם הישן והחדש, עם האמת והשקר. הוא איננו נזקק לשום הגיון. עליו רק למצוא גרעין של אמת מתוך האוצר הגדול של האמת האלוקית, גרעין שאין בו כדי להפריע לאיש ואשר הוא עומד במבחן ה-'שלום', ולנופפו כדגל לעיני צאן מרעיתו".
[14] לג, ו.



 

 

השיעור ניתן בכ"ה תמוז תשפ"ב

קוד השיעור: 9178

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
E
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב דוד קב
הרב דוד קב
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע
המשגיח, הרב שרון יוסט
המשגיח, הרב שרון יוסט
ע
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע
הרב ישי בוכריס
הרב ישי בוכריס
E