ישיבת כרם ביבנה

נתיבות השמועה - תפיסת עומק במשמעה של ליצנות

הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל

אסופת מערכות פרשת  יתרו עמ' רפט-רצה


 


"וישמע יתרו" (שמות יח, א) ־ הדא הוא דכתיב: 'לץ תכה ופתי יערים' (משלי יט, כה).  וכן הכתוב אומר: 'בענש לץ יחכם פתי' (שם כא, יא). עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה. כשראה יתרו, שאיבד הקב"ה את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא, תהא ועשה תשובה; שכן כתיב למעלה: 'כי מחה אמחה את זכר עמלק' (שמות יז, יד), ואחר כך, 'וישמע יתרו'. אמר, אין לי אלא לילך אלא אצל אלוק של ישראל" (שמות כז, ו).


בהרבה מקומות כרכו חכמים את גיורו של יתרו, במפלת עמלק, וקראו עליו מקרא זה: "בענש לץ ־ יחכם פתי". ומסמיכות הפרשיות למדוה. והמתבונן בלשון חכמים כאן יבחין, שרבותינו העמידו את סגולת ה'שמיעה' של יתרו, לעומת חלילות הליצנות של עמלק:


"... הוי 'לץ תכה' - זה עמלק; 'ופתי יערים' - זה יתרו; 'והוכח לחכם ויאהבך - זה משה, שהוכיחו יתרו כשראהו יושב ודן את ישראל כל היום, אמר לו, 'מדוע אתה יושב לבדך וגו'. נבול תיבול וגו' (להלן יח, יד-יח) כו', 'ועתה שמע בקולי איעצך כו' (שם יט). מה כתיב בתריה? 'וישמע משה בקול חותנו ויעש ככל אשר אמר' (שם כד)" (שמו"ר שם).


הנה הורו לנו כאן חכמים באצבע, על דרך התרקמות התהליך הזה. סגולת השמיעה שסיגל לעצמו יתרו, הוא שעמד לו, כנגד כח ליצנותו של עמלק. ומכאן זכה, שיהיו דבריו שלו, נשמעים אצל משה רבינו. וכדי למצות את המהלך הזה, עלינו לתהות תחילה, על הגדרה זו שסיימו חכמים את עמלק ־ "לץ"! שהיכן מצינו 'ליצנות' אצל עמלק? ומתוך שנמשמש באיפיון זה, נשכיל ממילא להבין, כיצד מנביטה הכאתו של הלץ, את פרי החכמת הפתי. ומה טעם הערמת הפתי, מותנית בסגולת השמיעה.


ולעוד אחת עלינו ליתן את הדעת: מה ראו חכמים לקבוע, "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? מלחמת עמלק שמע" (זבחים קטז, א). וכי כעורה היא זו שנתפרשה להדיא בכתוב: "וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים וגו' כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, ב)? שמא אין די בפלאות היציאה עצמן, להניעו לבוא לידבק בישראל? וגם לכשתאמר, שריבויא ד"כל" - "את כל אשר עשה אלוקים" - מכריחנו לכלול אף את מלחמת עמלק בכלל השמועה ששמע ובא. עדיין אין מובן, מה טעם הציבו חכמים שמועה זו דוקא, כציר מרכזי בהנעת יתרו לבוא לידבק בשכינה. שהמקרא הן מעיד, שמעשה הגאולה הוא שניתבו.


 


ב. "אשר קרך"



והרינו שבים ושונים כאן דרך קצרה, את פרשת תקיפת "ראשית גויים עמלק", כפי שנתפרשה לפנינו בפרשה דלעיל, במאמר: "כלי הזין במלחמת עמלק". ומשם תוצאות חיים לענייננו.


הראשונים עמדו בתמיהה, על שהדברות פותחות ב"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שהיה לו לכתוב לומר, "אשר בראתי שמים וארץ" ולמדנו פשר דבר, מדברי רבותינו במכילתא. ותורף העניין הוא, כי היציאה ממצרים, באותות ומופתים ובזרוע נטויה, היא לבדה, שהכשירה את עם ישראל למעמד קבלת התורה. כי לא תיתכן קבלת מלכות תקפה, אלא מתוך רצונו הגמור של המקבל, להסתפח ולהשתעבד לעולה. ואין שום כת המסוגל להגיע אדם לקבל עול, אלא רק המחוייבות הנוצרת מכח הכרת הטוב בלבד. רק קבלה הבאה מתוך תחושות מחוייבות עמוקות למטיב, עמידה ותקפה. והיא לבדה המסוגלת לכונן את כסא המלכות. ומכאן, שהכרת עומק ההטבה שב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הינה הכשרה מוכרחת להשגת "אנוכי ה' אלוקיך".


וכל אותן מ"ט ימים שהילכו ישראל במדבר לקראת האלקים, נועדו להעמיק את ההרגשים הללו. להשריש בעומק התודעה של ישראל, את תחושות הכרת הטוב לאל מוציאם. ובכך להכשירם, למעמד המופלא של הכתרת המלכות בהר סיני.


והנה העם היוצא ממצרים, שחזה פנים בפנים מראות אלוקים, ודרכו כולה רצופה, פלאי אותות ומופתים וזרוע נטויה - היה ספוג לפני-ולפנים, ברגשי התעלות, ותחושת הכרת הטוב לקב"ה, המנחה אותם בדרך. ונפשם היתה כמהה, כוספת ומתרפקת אל אל מוציאם, העומד כל אותה שעה על גבם, ומוליכם במדבר נחש שרף ועקרב. ורוחם עורגת בכמיהה ל'דוד', העתיד בקרוב להנחילם תורה. והשפעה רוחנית זו, אפפתם בחמימות ההרגשים, והובילתם בתוקף, להכרה מאירה במלכותו יתברך. ועל אותן ימים גדולים, מתרפק הנביא בערגה: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך וגו'. קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ב-ג).


התחושות החיוניות הללו, הם הנם, כאמור, הגשר הנטוי המוליכם מתחת סבלות מצרים, אלי שגב מעמד הר סיני, ומכוחם היו מעותדים לנחול תורה, וליעשות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ואל "אמבטי רותחת" זו של התרוממות רוחנית נעלה, קפץ עמלק עם הקרירות ההרסנית שלו. "קרך" - הפשירך וציננך מרתיחתך" (רש"י דברים כה, יח). הוא ריפה באחת, את עומק הרגשי התודה שנחלו ישראל לקב"ה. ובכך קעקע את ההכנה הנפשית, את להט ההכרה, את עומק ועוצמת התחושות ההכרחיות, עסיס לקבלת תורה. השראת הקרירות העמלקית, חתרה אם כן תחת עמודי הבניין. ומלחמתו, עלולה היתה לכרסם ולקעקע, את עצם התהוות ישראל לעם "ממלכת כהנים". זו היתה פגיעה בשיתין - ב"ראשית".


אלא שהנצחון הנסי שהנחילם המקום ב"ה על עמלק, חזר וליבה את פתיל הלהט, ומכחו, חזרו ונעשו מקושרים לקדוש ברוך הוא. ותחושות והרגשי הכרת הטוב, חזרו וניעורו בהם, בתחיית רענון מחודשת. ויצא פגמה של המלחמה בשכרה.


 


ג. ליצנות



למדנו אם כן, שעומק המלחמה בעמלק, נסובה סביב הציר הזה: ארס ה"אשר קרך" ־ ציננך", שביקש עמלק להחדיר לישראל. וכלי הזיין הנדרש לניצוח היה איפוא, רענון ההכרה והרגשי התודה לקב"ה. ובדעתנו עתה להוסיף ולהגדיר, מהו ה'כלי' המשמש בידו של עמלק, בבואו לקעקע תחושות הכרה עילאיות אלו. ומהו הכלי שלעומתו, המטעיננו בעוצמות מתחדשות של הכרת הטוב.


ומתוך מה שביררנו, הדברים מתפרשים מאליהם. שאם השורש לתחושות הכרת הטוב שרכשו ישראל בצאתם ממצרים, הוא ההתפעלות העמוקה ממעשי המקום ב"ה. מנסי מצרים הרבים המופלגים בפלאיותם. מהכפפת פרעה, ראש שליטי תבל ואיבודו. מכילוי חד של תועבות מצרים ואליליהן, יחד עם בכוריהם. ומן ה'יד הגדולה' שבשידוד מערכות הטבע, בעת קריעת ים סוף.


הרי 'קרירותו' של עמלק, כתו העצמתי-הרסני הוא: כושרו לבטל את כל ההתרחשות הפלאית הזו, בהינף מחי יד אחת, של 'קפיצה לאמבטי רותחת'. הוא אינו מתרשם כלל מן ה'רתיחה' - מן הפלאיות שבדברים, מהגדלות והסער שבמאורעות. לדידיה, הכל באשר לכל, מוגדר כ'מקרה' מוצלח, ותו לא. כהתרחשות אולי לא שגרתית, אבל בהחלט טבעית ומקרית. ועל כן, אין הוא מהסס לקפוץ ולהתגרות בישראל. בכוונתו להוכיח במעשיו, שאשר הפחיד והדהים את פרעה וכל חילו, הוא דבר שאין בו ממש. והוא, עמלק, בהינף אחד של 'קפיצה', יקרר את ה'אמבטי' הזה.


וחכמים מיקדו את שתי נקודות המבט החלוקות הללו עד הקצה, בשתי מילים קצרות: 'שמיעה', לעומת 'ליצנות'. כחם של ישראל - ההתבוננות, ההתרשמות, ההתפעלות והלמידה מן המאורעות שעדו עליהם - מתמצה בלשון: 'שמיעה'. ולהבדיל, כתו הכפרני־דורסני של עמלק, יסודו בתכונת ה'ליצנות'.


כי 'שמיעה; היא הדרך בה אדם קולט לקרבו, רשמים של תבונה. הוא זה הצינור, דרכו בטילה התמקדותו האנוכית, בתועלתו וצרכיו הנהנתנים־פרטיים, וכופה עצמה לערכים של דעת.


ה'ליצנות' לעומתה, היא הדרך, הוא זה הכלי, בו עמלק משמש, בבואו לבטל, להאפיס ולהבל, את התפעלות החושים והדעת. מי שהאנוכיות טבועה ושלטת בו, מה דרך יבטל את משמע לקחן של מאורעות, העלולה להכפיפו? הוה אומר, כח ה'ביטול', שדרך ביטויו הוא, ההתלוצצות והאיפוס לכל דבר בעל תוכן.


 


ד. תורפה של מלחמה



ומצויידים בעשירות ההרגשה הזו, יבקע צליל חדש, מכח ה'שמיעה' שנתייחד בה חותן משה. וכיצד היא בוקעת ועולה מן הניצוח על עמלק.


כי מידת הליצנות של עמלק, באה ליד ביטויה העמוק ביותר, בעצם תקיפתו המפתעת את ישראל. כי צאתם המופלאה של אלו ממצרים וצעידתם הגאיונה אחר ה' במדבר, היא עצמה היוותה עדות מוחשית מופלגה, לפלא שבהתרחשיות. ונכונותו המיידית של עמלק, להתמודד עמם חזיתית, היתה ממילא, ביטוי חד-משמעי, לריקות ההכרה, מכל תחושה של גדלות. לבעיטה בהשגחה.


והנה ביטל זה בהינף של 'קפיצה', את משמעותן של ההתרחשיות הכבירות שחלו נגד עיניו. ובכך אף עקר עמלק והפקיע, את סגולת הקליטה והתחושה הרוחניים של עם ישראל גופו. שתעוזת זינובו של זה, בשולי מחנה ישראל, בהכרח הציבה לעיניהם עצמם, את אתגר ההתמודדות שבין ההשקפות הקוטביות: התורה שמנחילם משה, המלמדתם כוחה של ההשגחה. לעומת, להבדיל, ההשקפה החלולה שעמלק מייצג, תיאוריית המקריות שהוא מציג. "אשר קרך בדרך"!


כי הנה העם היוצא ממצרים, מוקף ענני כבוד, ודרכו כולה רצופה אותות ומופתים וזרוע נטויה. והשפעה רוחנית זו, עוטפת אותם מלגו ומלבר, בחמימות ההרגשים של הכרת הטוב. וכפי שנתבאר, כח החמימות של הכרת הטוב, הוא שהובילם לידי הכרה בהירה במלכות הבורא, ושימש ממילא, אבן יסוד לקבלת התורה. ואל תוך 'אמבטי רותחת' זו, 'קפץ' עמלק, בתעוזה בלתי צפויה. עוצמת עזות תעוזתו, הולידה בישראל בהכרח, ספקות בנכונות הדרך - "צננך והפשירך מרתיחתך".


ובכך הרס עמלק מיידית, מניה וביה, את מקור החום וההארה. את ההרגשה וכושר הקליטה הרוחנית, של חסד שמים. מפני שהחדיר ללבם של ישראל גופם, את תכונת ה'ביטול' וכתוצאה מזה, את העדר היכולת 'לשמוע' - לקבל ולקלוט השפעה, ממקור הארה חיצוני.


ונשיאת ידי משה, הגוברת על עמלק, מסמנת אם כן, תחיית התחושות, ריענון ההרגשים. היצמדות מחודשת, ל'אהבת כלולות' ימי צאתם ממצרים. היטענות מחודשת בכושר ה'שמיעה', שנזקקו לו ישראל לעת מתן תורה.


וכשראה יתרו מפלת עמלק, ונוכח לאיזו דיוטא נשתפל אותו רשע, בשל מידת הליצנות והעדר כח השמיעה שלו, נתעורר והחכים - "פתי יערים" - וסיגל לעצמו את תכונת השמיעה וההאזנה: "וישמע יתרו'.


ויותר-מהנה. מלחמת עמלק, מבטאה, כאמור, דו־קרב בין שתי השקפות עולם מנוגדות קוטבית. עם ישראל, שלמד וחש את יד ה' החופפת עליו, מכוונת ושליטה במאורעות.


וחוויותיהם אלו, העלום לפסגות של הכרה, ושל כפיפות ומחויבות לבורא. לבין עמלק, אבי תיאורית ה'מקריות', אשר לבת המאורעות, אך מדרבנת אותו לקרירות נוספת. הפגנת אדישות בוטה, הבאה ליד ביטוי, בנכונות לקפיצת התאבדות נואשת, ויציאה למגע של קרב חזיתי עם ישראל.


והניצוח שנחלו ישראל עליו, הכריע את הויכוח, באופן חד-משמעי. והיא זו ה'שמועה' ששמע יתרו ובא. מכח מפלת עמלק, השכיל יתרו לספוג, את לקחן של מאורעות. ודבר זה, הוא שקראוהו חכמים: 'שמיעה'.


"וישמע יתרו"!


 


ה. שמע - ובא!



נמצאנו למדים איפוא, שאכן ה"כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", היא השמועה שגרמה לו ליתרו להתגייר לבסוף. וכמפורש להדיא בכתוב. אלא ששמועה רחוקה זו, לא היתה דיה להניעו בתנופה, לעקרו בהינף מבית עבודה זרה, לבוא לידבק באל אמת. כי כל עוד שקליפת הליצנות העמלקית חיה ושרירה, אין בכוחן של השמועות לחדור, אל רבדי נפש עמוקים כל הצורך. למעמקים, העשויים להתניע את האדם. שכל זמן שכח הביטול שבליצנות שריר, אין שום שמועה חודרת אל בתרי הלב.


ורק משנעקרה ובטלה קליפת עמלק, הצליחה אותה שמועה נאדרת, של "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", להנביט פריה, ולהביא את הדברים ליד גמר. ונמצא שלא נס הניצוח עמלק כשלעצמו, הביא את יתרו. אלא שהוא חשף ממילא את הלוט, הרים בתנופה את המסך, על "כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו".


ולא שאלו חכמים, מה שמועה שמע יתרו. ששמועתו מפורשת במקרא. אלא כך שאלו: "מה שמועה שמע ובא?" – מה החדיר את השמועה לעמקי הנפש, עד שנעקר יתרו ממקומו ובא. והתשובה החותכת היא: "מלחמת עמלק שמע ובא".


"לץ תכה - ופתי יערים"!

 

 

קוד השיעור: 8486

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת יתרו

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע K
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K