ישיבת כרם ביבנה

חצר השכורה - למי זוכה?

הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה

*השאלה


ראובן בנה בית חדש ולא חנכו, משום שהשכירו לשמעון רעוֹ. ויהי ככלות פועלי ראובן הנכרים לבנות הבית וילכו איש לביתו, בא שמעון לבדוק את הבית ולהכניס את הרהיטים. להפתעתו, מצא שלל רב של שטרות בגינה, שכמובן היו של אחד הפועלים הגויים שזה עתה שבו לביתם. כאשר נזכר שמעון בהלכה דאין השבת אבידה לגוי,[1] מיד הצהיבו פניו מאושר. אמנם כאשר הסיח לפי תומו לראובן על השלל הנמצא, טען ראובן כנגדו דהואיל וחצירו של אדם קונה לו[2] - עליו לתת לו את השלל.


ונשאלה שאלה זו בבית המדרש: עם מי הדין?


א. מחלוקת הראשונים למי זוכה החצר


איתא בגמרא (ב”מ קא ע"ב):


המשכיר בית לחבירו, הזבל של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד.


במאי עסקינן? אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר, ותורי דשוכר - אמאי של בעל הבית? אלא בחצר דלא אגירא לשוכר, ותורי דמשכיר - פשיטא! - לא צריכא, בחצר דמשכיר, ותורי דאתו מעלמא קמו בה.


נחלקו הראשונים ז"ל, למי זוכה חצר השכורה, האם קיים הדין שחצירו של אדם קונה לו, וממילא האבידה תהיה קנויה למשכיר. או שמא דין זה איננו תקף.


רש"י כתב (ד"ה בחצר דמשכיר) – "שלא השכיר את החצר". ומשמע מדבריו שאילו היה שוכר ג"כ את הגינה היתה האבידה הייתה קנוייה לו.


אך הרמב"ם (פ"ו מהל' שכירות ה"ה) כתב נחרצות דאף אם השכיר את הגינה – קנה הבעלים את האבידה וז”ל:


הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכין אחר המנהג, בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים.


ודברים אלו עוררו תמיהה רבתי לראב"ד: שהרי הציור בגמ' היה בחצר דמשכיר וכשלא שכר אותה השוכר, וטעמא דמילתא שלא קנה את האבידה הוא משום דלא שכר את החצר, אך אילו היה שוכר את החצר היה קונה.


עוד הקשה הראב"ד דמוכח שחצר קונה לשוכר מעובדא דר"ג וזקנים, דדינא הוא שיש אפשרות קניין כששוכר את מקומו, כפי שמובא בגמ' (ב”מ יא ע"ב):


מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע (לוי היה), ומקומו מושכר לו. ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף (שנת מעשר עני הייתה והיה ר"ע גבאי עניים), כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.


מקומו מושכר לו הוא מתורת חצר, ואם נכוחים דברי הרמב"ם שחצר השכורה קניא למשכיר, לא מובן כיצד ר"ג הקנה את המעשר לחכמים ע"י חצרו, הלא אין חצר השכורה זוכה לשוכר. אלא על כרחינו צריכים אנו לומר שהחצר קניא לשוכר ומכן הראב"ד הביא הוכחה לשיטתו.


מיהו, הקושיא על דברי הרמב"ם אינה עומדת לעד, שכן הש"ך מיישב (סי' שיג, סק"א) דלעולם ניתן לומר דחצר קונה למשכיר, והאי עובדא שאני שבדעת הבעלים הוא שיקנה השוכר, והרמב”ם לא איירי אלא בסתמא.


אך הקצות (שם) שדא ביה נרגא, דהאומר יזכה חצרי לפלוני לא מהני אלא באחר, אך כשהנותן אומר יזכה חצרי לפלוני לא קנה, עד שיעשה מדרכי הקנייה (סי' ר', סעיף ב).


ולא יוכל השוכר לקנות ע"י חצר השכורה כיוון שהיא זוכה למשכיר. ואע"פ דניחא למשכיר שיקנה סו"ס לא קניא החצר כיוון דדידה היא ולא של השוכר. א"כ דברי הש"ך לא יובן כיצד הקנה ר"ג את המעשר ע"י חצירו, שהרי עדיין כח זכיית החצר היא של המשכיר.  


ב. בגדר שכירות


נראה שיסודם של דברים נעוץ במחלוקת הבאה: מהרי"ט אומר שקניין בית בשכירות מתבצע כמו דרכי הקניין כשרוכש את הבית ממש – דהיינו בכסף בשטר או בחזקה- נעל, גדר ופרץ. אך המחנה אפרים כתב שאין צריך לכל זה אלא עצם זה שהכניס את חפציו לבית הרי שקנה את זכותו בבית.


הקצות ביאר שורש המחלוקת, בגדר שכירות האם האדם קונה קניין פירות (קניין בגוף הבית לעניין השימושים שבו). או שאין בשכירות קנייה כלל, כ"א שיעבוד מצד המשכיר לטובת שימוש השוכר.  


ועפ"ז ארווח לן לבאר מחלוקת נוספת: "מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות”, הרמ"א כתב (חו”מ סי' שלד) דא"צ לשלם לו אלא מה שדר בו. ויש חולקין (ב”י סי' שמב).   


נראה שנחלקו מהו המחייב בשכירות: אם הקניין הוא דמחייב הרי שהבית שלו ומזלו גרם לו ועליו לשלם,[3] אך אם המחייב הוא שיעבודו של הבעלים שכירות אזי כל רגע שמשתמש הוא דמחייב לשלם לו.


ונהדר למחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם נאמר ששכירות היא קניין לשימוש, הרי שהשוכר זכה ברווחי החצר שהן חלק מהשימוש (עי' בית מאיר סי' לה) - וזוהי שיטת הראב”ד. אך אם נאמר ששכירות איננה קניין אלא שיעבוד הרי שרווחי החצר נתונה לבעליה- וזוהי שיטת הרמב”ם.


ומעתה נפתרת התמיהה בדברי הרמב"ם בשופי, דמה שס"ל להרמב"ם ששכירות היא שיעבוד מצד המשכיר, אין זאת אומרת שהוא שולל את כוח הקנייה ע"י שכירות, וכל מה שדיבר הרמב”ם הוא בסתמא דשכירות. ולכן בעובדא דר"ג וזקנים, צורת השכירות פעלה באופן של קניין.


ג. הלכה למעשה


מכאן שבים אנו אל הראשונות. השו”ע (שיג, ג) פסק כהרמב"ם. אך הרינו עומדים ותמהים, שהדברים עומדים בסתירה למה שכתב מרן השו"ע בהלכות אבידה ומציאה (רס, ד) וז"ל:


ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם (דהוו כשניים השותפין).


ומשמע מדבריו שאילו היה השוכר גר שם לבדו היה זוכה באבידה כשיטת רש"י, וזאת בניגוד לשיטת הרמב”ם דס”ל שהחצר קונה למשכיר. כך הקשה הגר”א (סי' שיג, סק"ה), והדברים צ"ע.   


להלכה נראה שיחלקו ביניהם את השלל הנמצא.


 


(פורסם באשכולות 481 # וישלח תשע"ט)



 





* השיעור נכתב ע"י אחד התלמידים, ע"פ הבנתו ובאחריותו.




[1] כך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רסו, סע"א) וז"ל: "אבדת העובד כוכבים מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני דרכי שלום".




[2] יעויין בגמ' ב"מ יא ע"א.




[3] כמו שאין אומרים לאדם שקנה חפץ וניזוק, שיחזיר לו המוכר את דמיו דמזלו גרם לו.



 

 

השיעור ניתן בט"ו כסלו תשע"ט

קוד השיעור: 8402

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים בדיני ממונות (זמן חורף תשעט)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P