ישיבת כרם ביבנה

הידור בנר חנוכה

הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה

*בגמ' בשבת (כא ע"ב): מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכאו"א, והמהדרין מן המהדרין פליגי ב"ש וב"ה, והלכה כב"ה דמוסיף והולך.


ר"י מבאר (בתוד"ה והמהדרין), דפלוגתא דב"ש וב"ה היא גבי נר איש וביתו, שכן יש יותר הידור, דאיכא היכרא כשמוסיף והולך וכו', אם עושה את המהדרין, דהיינו נר לכל אחד, אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא, שיסברו שכך יש בני אדם בבית.


הנחת היסוד של התוס' היא שמדליקים מבחוץ, ולכן ס"ל שדין מהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו, כי ההידורים סותרים, שהרי ייתכן שמספר בני הבית השתנה ולא ידעו איזה יום, שהרי מדליקים מבחוץ ואין לכ"א פתח לעצמו. ולכן הכריחו ששני ההידורים אינם בנויים אחד ע"ג השני, אלא שיש הידור א', שהוא הידור בדרגה פחותה, וההידור השני הוא יותר מהודר, אך אין קשר ביניהם.


כידוע, הרמב"ם (פ"ד מהל' מגילה וחנוכה ה"א-ה"ב) חולק על הבנת התוס':


כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות.


ובמ"מ: "ופי' רבינו שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין להדליק נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית ועושין יותר מהן שמוסיפין בכל לילה ולילה כמנין נרות של ליל ראשון ופי' מדליק נר אחד לכל אחד ואחד, זה פירוש רבינו ונכון הוא".


הרמב"ם תפס, שהמהדרין מן המהדרין קאי על המהדרין, ולא אעיקר הדין דנר איש וביתו. כלומר, שאין דין ושתי אפשרויות שונות של הידור, אלא יש דין, הידור, והידור על ההידור.


שיטת התוס' ברורה, שהם הוכרחו לפרש כך מפני דאם נפרש כרמב"ם - לא יהיה ניכר. ומשמע שלהרמב"ם לא אכפת שלא ניכר. וצ"ב ביסוד מחלוקתם.


ונראה דפליגי בגדר ההידור בנר חנוכה.


הדין הכללי של הידור נלמד מקרא זה א-לי ואנוהו (שבת קלג ע"א), התנאה לפניו במצוות וכו'. השאלה היא האם גבי נ"ח ההידור הוא מאותו גדר כללי או שיש עניין מיוחד בנ"ח, שחז"ל קבעו במיוחד כמה דרגות במצווה.


רבינו חננאל מבאר כדבר פשוט, שגדר ההידור בנ"ח הוא מהגדר הכללי של זה א-לי ואנווהו, מפני שהביא את דברי הגמ' בב"ק הידור מצווה עד שליש במצווה, ושם ודאי מיירי בהידור רגיל. ולפי דבריו חז"ל ראו ערך בריבוי הנרות, ולכן יש הידור וערך בכך שידליק כמניין בני הבית, ומאידך יש ערך אחר שידליק כמניין הימים. ועכ"פ לפי גישה זו אין כאן דין של "מצוה מן המובחר", אלא הידור של ריבוי נרות. ולפ"ז ניחא מדוע יש כאן יותר משליש, משום שלא שייך שליש אלא ריבוי נרות. ואולי אפ"ל ששם בב"ק מיירי בחובה וכאן זה רשות.


לפי דעה זו נראה, שההידור יכול להיות מושג רק אם הוא ניכר. וכדאי' ביומא (ע ע"א), גבי קריאת התורה של יוה"כ, שאחר שהכה"ג היה קורא, כאו"א היה מביא ס"ת מביתו וקורא בו, כדי להראות חזותו לרבים. ופירש"י, להראות נויו של ס"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצווה, כדאמרינן זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו וכו', ע"ש. ומבואר, שהעניין של זה א-לי ואנוהו הוא דוקא אם ההידור נראה כלפי חוץ (ולכן בתפילין לא אמרינן שהקלף יהיה נאה, כי הוא מכוסה). ולפ"ז ה"נ בנ"ח ההידור חיצוני.


אך מאידך אפשר לומר, שההידור בנ"ח הוא גדר שתיקנו חז"ל באיכות הקיום, שיש דרגות ומעלות במצווה, שכאשר מדליק נר איש וביתו יש מצווה בדרגה מסוימת, וככל שמוסיף, קיום המצווה הוא באיכות גדולה יותר. לפי צד זה אין עניין דווקא שיהיה ניכר.


מעתה אפשר דבזה פליגי תוס' והרמב"ם. התוס' סברי שההידור כאן הוא ככל הידור, ולכן צריך שכלפי חוץ יהיה ניכר, ואם יעשה את שני ההידורים לא יהיה ניכר, אך הרמב"ם סובר שיש גדר מיוחד של הידור בגוף המצווה שמשנה את איכותה.


ויש לדייק במש"כ רש"י בסוגיין "והמהדרין אחר המצוות", דמשמע לשון כללית, שמדובר על אנשים שמהדרין בכל ארחות חייהם אחר המצוות, שתפס כתוס' שיש כאן הידור רגיל. אך הרמב"ם כתב "המהדר את המצוה", ומשמע שיש כאן הידור בגוף המצווה. וכן כתב בהמשך "והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר", והנה לשון זאת אינה שייכת בהידור רגיל, אלא רק בהידור שגורם למצווה להיות טובה יותר, כמ"ש בפסחים ח' גבי נר של הבדלה, שבאבוקה מצוה מן המובחר, כי בכך יש אור טוב יותר, וכן בהדלקת נרות שבת משמן זית, שהשלהבת נמשכת יותר, ובזה מהדר בגוף המצווה, וכיוצא בזה הרבה, וכך תפס הרמב"ם במצוות נ"ח.


בש"ע (סי' תרעא סע"ב) כתב כדברי לכאורה כדעת התוס': "כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר". ובהגה: "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)". והעיר הט"ז (סק"א), שזה חידוש, שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כהרמב"ם, וזה לא מצינו. עכ"ד. ובהא גופא יש לברר, האם אכן התהפכו היוצרות, ואם כן מדוע.


והנה השו"ע לקמן (סי' תרעד סע"א) פסק כדברי הגמ' בשבת שמדליקים מנר חנוכה לנר חנוכה בלי נר אמצעי של חול. וכתב הרמ"א שנהגו להחמיר שלא להדליק מנר לנר, משום שהמצווה היא רק בנר אחד, "והשאר אינו למצווה כל כך" (בשם הגה"מ ומרדכי ועוד).


ויסוד המחלוקת לכאורה כנ"ל, שאם הנרות הנוספים הם מגדרי נר חנוכה, שהם קיום המצווה בצורה איכותית יותר – א"כ כל הנרות הם נרות חנוכה ואין כאן ביזיון, וכך סובר השו"ע, אך הרמ"א סובר שהנרות הנוספים הם רק מדין ריבוי נרות ואינם נרות חנוכה אלא נרות הידור, וממילא א"א להדליק על ידם את נר החנוכה.


ולפ"ז יוצא שהשו"ע פסק כהרמב"ם, שהגדר הוא גדר מיוחד, ודלא כקביעת הט"ז הנ"ל. אא"כ נאמר שהרמ"א החמיר כשני הצדדים, ודוחק. וא"כ צ"ב כיצד פסקו השו"ע והרמ"א?


ועוד, בשו"ת בית יהודה (סי' יח, הובא בשערי תשובה שם) הקשה על שיטת הרמ"א, שהרי בגמ' מבואר שמדליקים מנר לנר, עיי"ש.


קושיא נוספת: בשו"ע (סי' תרעא סע"א) כתב שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו וקונה שמן להדליק. ובמ"ב (סק"ג) כתב בשם אחרונים שאינו מחוייב בכל זה אלא רק בשביל נר אחד בכל לילה.


אמנם בספר אור שמח (פ"ד הי"ב) דייק בלשון הרמב"ם שם "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" – שמוכר כסותו אף בשביל נרות ההידור ולא רק לנר אחד בכל לילה.


וגם כאן מוכרח בדעת הרמב"ם, שהמהדרין כאן הוא חלק מגוף המצווה, דאי משום זה א-לי ואנוהו ודאי לא היה צריך למכור כסותו עבור נרות ההידור.


וא"כ קשה על המ"ב שפסק כאן שא"צ למכור עבור נרות ההידור, שהרי אם מנהג אשכנז כרמב"ם, היה לו לפסוק כמ"ש האו"ש שיש למכור גם עבור נרות אלו? והלא כאן מדובר על קולא, שהמ"ב הקל, וא"כ א"א לומר שהחמיר כנ"ל.


בתשו' רע"א (מהדו"ת סי' יג) דן במי שהדליק נר חנוכה בליל ח' ושכח לברך על הדלקתה, ורק קודם שהדליק כולן נזכר דעדיין לא בירך אם יש לו לברך או לא. מהלך דבריו של רע"א כך הוא: לגבי ברכת "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" ודאי שיברך, דלא גרע מברכת הרואה. וכל הדיון לגבי ברכת "להדליק". בתחילה נטה לומר שאינו יכול לברך "להדליק", שהרי אין מברכים על נרות הידור, ומביא מח' פרי חדש ואליה רבה בזה, ולפ"ז יש כאן ספק ברכות וא"כ א"א לברך. אך לבסוף מכריע הרע"א בצירוף ג' שיטות, שיש כאן ספק ספק ספיקא: שמא אפשר לברך על נרות ההידור כהא"ר, ואת"ל שא"א לברך על נרות הידור, שמא משך זמן ההדלקה חשיב שיהוי, ואת"ל שלא, שמא הלכה כהסוברים שאם לא בירך עובר לעשייתן, יכול לברך אח"כ. וזה סוף דבריו של הגרע"א:


א"כ בנ"ד בצירוף הני סברות: א', דעת הא"ר דמברך על ההידור, ב', כיון דמקרי שיהוי מצוה משך הדלקתם י"ל דמקרי עובר לעשייתן. ג', דעת הפוסקים אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ - מכל זה נראה לסמוך בנ"ד דיברך.[1]


ונראה שהפר"ח והא"ר פליגי בפלוגתא הנ"ל, אם נרות ההידור הם מגוף המצווה או כהידור רגיל, ולכן נחלקו אם יכול לברך או לא. ובאמת הרמב"ם בתשובה כתב להדיא כדעת הא"ר, שיכול לברך על ההידור בנ"ח, ואזיל לשיטתו (תשובתו הובאה באבודרהם ועוד).


במשנה ובגמרא (שבת פי"ט מ"ה; קלג ע"ב) איתא שאם עוסק במילה חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין, ואם פירש חוזר רק על ציצין המעכבין. הטור בהל' מילה (יו"ד סי' רסו) פירש דמיירי רק כאשר המילה בשבת, שאם פירש אסור לחזור על ציצין שאינן מעכבין כי כבר קיים מצוות המילה ועתה חובל בשבת. אבל בחול חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין, משום הידור. והרמ"א בדרכי משה (שם אות ו) הביא דברי האגודה, שבחול כאשר חוזר על ציצין שאינן מעכבין לא יברך. ולכאורה דעת הטור היא חיזוק לשיטת פר"ח. אך באמת לפמשנ"ת אין כאן שום חיזוק, מפני ששם מדובר בהידור רגיל ולא כבחנוכה, ואין בזה שום מחלוקת על הרמב"ם.


בסו"ד הגרע"א שם כתב, שאם כבר כבה הנר הראשון, של החובה, ממילא נפל הנימוק של "שיהוי", ולכן יהיה אסור לברך על נרות ההידור, ע"ש. ומבואר מדבריו, דפשיטא ליה שיש להדליק נרות ההידור, אלא שאין לברך עליהם.


ולכאורה חולק בכך על בעל שאגת אריה (סי' נ), שכתב שלא שייך "הידור" כאשר עיקר המצווה כבר הסתיים, וכך פירש בדעת הרמב"ם, שכתב דגבי ציצין המעכבין מיירי אפילו בחול, שאינו חוזר עליהם, משום שכבר נגמר עיקר המצווה, ולא שייך הידור היכא שנסתיימה המצווה. ועוד כתב שם השאג"א, שאף לדעת הטור דבחול חוזר, היינו משום שיש זיקה בין ההידור לעיקר המצווה, שבכך משלים את עיקר המצווה, אך כאשר כבה הנר הראשון, אף הטור יודה שאין שום קשר. ולכאורה יוצא לפי זה, שדעת הגרע"א היא דעת יחיד.


אך גם בזה יש לבאר כנ"ל, דלא דמי הא להא. רע"א תפס דבנ"ח ההידור הוא חלק מגוף המצווה, וכתפיסת הרמב"ם, ומשו"ה לא דמי למילה, ולכן גם הרמב"ם יודה שצריך להדליק את נרות ההידור אע"פ שכבר כבה הנר הראשון.


עתה נשוב לדברי הרמ"א בעניין "מהדרין מן המהדרין", והשתא דאתינן להכי נראה לומר דלא כהט"ז, שכתב שהרמ"א פסק כהרמב"ם. וכידוע כבר הרבה אחרונים העירו שאין זה מדויק לומר שהרמ"א כרמב"ם (עי' ערוה"ש ס"ס תרעא, שדי חמד מערכת חנוכה סי' ט אות ד, גליא מסכת או"ח סי' ו, ועוד), וכתבו שיש הבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמ"א.


למשל: הרמ"א כותב שיש להיזהר לתת כל אחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהיה היכר איזה יום היום. וכתב בביאוה"ל, דבאופן זה אף התוס' מודו דאיכא הידור (גר"א בשם דרכי משה), ואי נימא דהרמ"א סבר כהרמב"ם, הרי לרמב"ם לא אכפת אם ניכר או לא! אע"כ, שהרמ"א אחז כתוס', ולכן הצריך שיהיה ניכר, אלא שהתוס' מיירי כאשר מדליקים בחוץ, ושם אין לכאו"א פתח, אך הרמ"א מדבר במציאות של זמנו, שמדליקים בפנים, ולכן אפשר שכל אחד ידליק בפינה אחרת.


ועוד: הרמב"ם כתב שבעל הבית מדליק את כל הנרות, והרמ"א כתב שכאו"א מדליק. וכ"כ בחידושי בית הלוי שבת כג גבי הא דרב זירא, ששיטת הרמב"ם אינה נוהגת היום, ובני אשכנז נוהגים כמ"ש בתרומת הדשן (סי' קא).


ממילא אפ"ל שהרמ"א סובר כהתוס', אלא דס"ל דבזה"ז אף התוס' יודו שאפשר לעשות שני ההידורים.


ומעתה מתורץ מדוע אין מדליקים מנר לנר לרמ"א, משום שלדעתו ההידור מדין 'זה א-לי' כשאר הידורים, וכתוס'.


ועפ"ז מובנים דברי המ"ב, שצריך למכור כסותו רק עבור נר החיוב ולא לנרות ההידור, דס"ל כהרמ"א שבאמת פסק כתוס', שההידור כאן הוא הידור רגיל ולא חלק מגוף המצווה. אך הרמב"ם חולק ע"ז וכנ"ל.


(פורסם באשכולות 482 # וישב חנוכה תשע"ט)


 


 



* נכתב מפי השמועה ע"י אחד התלמידים ע"פ הבנתו ובאחריותו.




[1] ואכן כמה אחרונים [עי' ערוה"ש ס"ס תרעו; בא"ח פרשת מקץ; משנ"ב סי' תרעו סק"ד] פסקו ע"פ דברי רע"א שבתוך זמן ההדלקה יברך.



 

 

השיעור ניתן בכ"א כסלו תשע"ט

קוד השיעור: 8365

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיון לחנוכה (זמן חורף תשעט)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 P K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2 K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
ר' אמיתי חוברה
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב יונה מצגר שליט"א
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K