בשבועות הקודמים עסקנו בשני הפנים של התפילה: הפן הראשון הוא הבקשה שבתפילה – האדם בתפילתו מבקש מאת ה' על כל צרכיו. ביארנו, שהרמה הגבוהה יותר של התפילה מהסוג הזה היא בקשות על כלל ישראל ועל מלכות ה' והשראת שכינתו, בקשות שנכנסות באופן טבעי לתוך נוסח התפילה שתקנו לנו רבותינו. הפן השני שבתפילה הוא הקירבה שבה – האדם מתפלל כדי להתקרב לבוראו ולהידבק בו ככל יכולתו, וזאת ע"י עמידה לפניו ודיבור אליו כבן המתחטא לפני אביו.

ובאמת, אי אפשר לה לתפילה להתקיים בשלמות בלא שני צדדים אלו. מצד אחד, תכלית הבקשה שבתפילה הכרחית כדי לשמור על קביעותה ותדירותה, ובלעדיה עלול האדם להתפלל רק כאשר הוא חש את הצורך בקירבת ה'. מצד שני, תכלית הקירבה שבתפילה הכרחית כדי להכניס לתפילה רגשות קודש והשתפכות של הלב והנפש, ובלעדיה עלולה התפילה להיות כגוף בלי נשמה, דקלום של סדרת בקשות מאת ה' ותו לא.

בגמ' בברכות (כו ע"ב) נחלקו אמוראים בנוגע למקורן של התפילות – "תפילות אבות תקנום", ו"תפילות כנגד תמידין תקנום". ומסקנת הגמ' "תפילות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות". לפי דברינו ניתן לבאר כך: אכן התפילות במקורן נתקנו ע"י האבות, שתקנו תפילות כדי שיוכלו על ידן להתקרב לקב"ה. אך חכמים הסמיכו את התפילות גם על עבודת הקרבנות – הם סדרו לנו סדר בקשות קבוע, המיוסד על הבקשה העיקרית להשראת השכינה, החזרת העבודה למקומה והשבת תפארת ישראל למרומה. כך יוצא שהתפילה היא גם אמצעי להתקרב לה', וגם הדרך שלנו לבקש מאיתו על הדברים החשובים לנו, כל אחד לפי דרגתו.

ידועים דברי חז"ל על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". לפי האמור לעיל, ניתן לבאר שחז"ל דיברו כאן על חיבור שני הפנים שבתפילה – מחד, התפילה היא עבודה, כנגד עבודת הקרבנות, ומטרתה לבקש על כך שתשוב מעלתנו למקומה, כפי שנתבאר. מאידך, התפילה צריכה להיות בלב, מלאה ברגש ורצון עז להתקרב לרבש"ע.

ננסה לסכם את כל דברי המבוא שלנו ולמצוא את הדרך שבה עלינו ללכת למעשה כדי שתפילתנו תיראה כפי שהיא צריכה להיראות.

התפילה צריכה לבוא מתוך שתי תחושות יסודיות: א. הרגשת חוסר, והבנה שהיחיד ש'בידו לתקנו', להשלים את חסרוננו, הוא רבש"ע - ולכן עלינו לפנות אליו (כל אדם מרגיש חסרון זה בדרגתו, או בצרכים האישיים או בצרכים הלאומיים והרוחניים). ב. הרגשת הריחוק מה', והבנה שבאמצעות התפילה נוכל להתקרב אליו.

זוהי ההכנה הדרושה לתפילה, שלאחריה ממילא תהיה התפילה טבעית לנו. כמובן שבמהלך התפילה עצמה הקושי העיקרי הוא לשמור על הריכוז במצב שבו אנו נתונים, כמי שעומדים לפני השכינה (עיין רמב"ם פ"ד מהל' תפילה הט"ז). לשמירה על ריכוז זה יש כמה עצות – להתפלל מתוך סידור, להתרגל להפסיק אחרי כל ברכה ולחשוב על משמעות הברכה הבאה, להתפלל במקום שאין בו מסיחי-דעת (כגון מול קיר לבן), להשמיע תפילתו לאוזניו – כל אדם יבחר את העצות המתאימות והמועילות עבורו.

כמו בכל הרגל טוב שרוצים לקנות, לא כדאי לקפוץ למדרגות הגבוהות ולהישגים כמעט בלתי אפשריים, הן בכמות והן באיכות. אפשר להתחיל מברכה אחת, שבה יכריח אדם את עצמו לכוון כראוי בכל מחיר, ומשם להוסיף עוד ועוד. וכן להתחיל מהכוונה הבסיסית של פירוש המילים באופן הקרוב ללִבו של האדם, ולאחר מכן להוסיף עוד כוונה ועומק במילות התפילה.

יה"ר שנזכה כולנו להתפלל כראוי ולנצל את רגעי החסד שנפלו בחלקנו לעמוד לפני ה' ולשפוך את לִבנו.

(פורסם בׂׂׂאשכולות 472 # כי תבוא תשע"ח)