ישיבת כרם ביבנה

כמיתת בעלים כך מיתת השור

הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל

ראשי פרקים


א. פסוק לשור הנסקל ופסוק לרובע ונרבע


ב. הפסוקים נדרשים להלכות אחרות


ג. שורו של כהן גדול בכמה?


ד. הצורך בכ"ג לדיני נפשות של בהמה - דין עצמי בבהמה


ה. הדין העצמי בבהמה הוא לכל דיני התורה


ו. הצורך בכ"ג הוא גם כשהבהמה חייבת מצד עצמה וגם מצד תקלה


ז. שור טריפה שהרג


 



א. פסוק לשור הנסקל ופסוק לרובע ונרבע



סנהדרין ב,א במשנה:


הרובע והנרבע - בכ"ג, שנאמר: "והרגת את האשה", ואומר: "ואת הבהמה תהרוגו". שור הנסקל - בכ"ג, שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת", כמיתת בעלים כך מיתת השור.


 מבואר במשנה דצריכי קראי לרובע ונרבע ושור הנסקל, דמיתתן בכ"ג. ובדף טו,א מקשינן:


קא פסיק ותני, לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה. בשלמא רובע נקבה, דכתיב "והרגת את האשה ואת הבהמה", רובע זכר מנלן?


ותרצינן:


דכתיב "כל שוכב עם בהמה מות יומת" - אם אינו ענין לשוכב, תנהו ענין לנשכב. ואפקיה רחמנא בלשון 'שוכב', לאקושי נשכב לשוכב - מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג, אף נשכב הוא ובהמתו בכ"ג.


מבואר בזה יותר, דאפילו ברובע גופא צריכינן קרא, גם לרובע זכר וגם לרובע נקבה. ומעתה תמוה מאד מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות:


הביא ראיה במה שנאמר "ואת הבהמה תהרוגו". ואם תאמר, שזה שאמר "ואת הבהמה תהרוגו" בא לומר שהבהמה ג"כ חייבת מיתה, ולא להקיש? זה לא היה צריך ללמד, לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה".


ובעל כורחך דלא צריכינן קרא לכל דבר ודבר דמיתת השור היא בכ"ג, וזהו דלא כמבואר במשנה ובגמ'. וכבר כתב התיו"ט על דברי רמב"ם אלו, שצריכין עיון.


 


 ב. הפסוקים נדרשים להלכות אחרות



בתוס' (טו,א ד"ה אם אינו ענין) כתבו:


ומהכא נמי ילפינן, בפרק ד' מיתות (סנהדרין נד,ב), "אזהרה לנשכב - מה שוכב ענש והזהיר וכו'." ותימה, ר' אבהו, דפליג עליה התם, כ"ג מנא ליה? וכן ר"ש, דדריש מיניה התם דבני נח מוזהרין על כישוף, מדאיתקיש לשוכב עם בהמה; וכן לבן עזאי, דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא? וי"ל, דאי משום היקש הוה ליה למימר קרא ד"איש כי יתן את שכבתו בבהמה" גבי מכשפה. הלכך קרא ד"כל שוכב" מיותר לנשכב כדדרשינן.


אולם בזה לא תירצו קושייתם על ר' אבהו. וכתב במהרש"א, שסמכו על מה שכתבו בדף נד,ב, דהא דלא יליף ר' אבהו התם אזהרה מהא דאפקיה רחמנא לנשכב מלשון שוכב, הוא משום דיליף מיניה דהוא ובהמתו בכ"ג, כדאמרינן הכא.


בדף טו,ב - "איבעיא להו: שור סיני בכמה? מי גמר שעה מדורות, או לא וכו'?" והקשו בתוס' (ד"ה מי גמרינן): "תימה, הא אפילו דורות מדורות לא ילפינן לעיל, דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור הנסקל וכו'." עי"ש מה שתירצו.


 


ג. שורו של כהן גדול בכמה?



בדף טז,א - "בעי ר' אלעזר: שורו של כהן גדול בכמה? למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, או למיתת בעלים בעלמא מדמינן ליה? וכו'." ובעיא דלא איפשטא היא. הרמב"ם השמיט בעיא זו, וכתב הלחם-משנה (הל' סנהדרין ה,א):


וי"ל, דסבירא ליה דנקטינן למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, ובעינן שבעים ואחד. ומפני כן לא הזכירו - דכיון דכתב שור הנסקל דלבעלים מדמינן ליה, הוא הדין בהא.


ודבריו קשים בתרתי: חדא, דמאין יצא לו להרמב"ם לפשוט את בעית הגמ' ולפסוק דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ליה? ועוד, דלא מצאנו כלל בלשון הרמב"ם דלבעלים מדמינן ליה. הן אמת דבמשנה איתא "כמיתת בעלים כך מיתת השור", אבל הרמב"ם לא העתיק לשון זה כלל. וז"ל בהל' סנהדרין ה,ב:


אין דנין דיני נפשות בפחות מכ"ג, שהן סנהדרי קטנה בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה. ולפיכך אין דנין שור הנסקל ולא הבהמה הנרבעת או הרובע אלא בבי"ד של עשרים ושלשה.


הנה לא הביא כלל ענין זה של השוואת השור לבעלים. ומכאן שקשה מאד לומר שסמך על לשון זה, לכלול בו ההלכה דשורו של כהן גדול בע"א. ואדרבא, מסתימת לשונו, שדיני נפשות של בהמה בכ"ג, מבלי לחלק - בזה מוכח דס"ל דבכל גווני בכ"ג, ואפילו בשורו של כהן גדול. אלא דזה גופא קשה - מנא ליה לפסוק כך, כיון דבגמרא היא בעיא דלא איפשטא?


 


ד. הצורך בכ"ג לדיני נפשות של בהמה - דין עצמי בבהמה



ואשר יראה לומר בזה, דמהא דלא הביא הרמב"ם כלל ענין "כמיתת בעלים כך מיתת השור", אלא כתב דדיני נפשות בכ"ג בין דיני נפשות דאדם בין דיני נפשות דבהמה, נראה מוכרח דסבירא ליה, דבקרא ד"השור יסקל וגם בעליו יומת" לא נאמר כלל דין המשווה מיתת השור למיתת הבעלים, אלא דנאמר בזה דההלכה דדיני נפשות בכ"ג היא בין בדיני נפשות דאדם ובין בדיני נפשות דבהמה. ומה שצריכים כ"ג במיתת שור הנסקל, הוא דין עצמי דשור, דגם בו נאמרה ההלכה דדיני נפשות בכ"ג.


ויסוד לזה נראה מסוגיית הגמ' בב"ק מד,ב, דמבואר שם, דר' שמעון, דס"ל דשור שהזיק אדם שלא בכוונה פטור, הוא משום דיליף מקטליה דשור - "מה קטליה שלא בכוונה פטור, אף נזיקין שלא בכוונה פטור." ובקטליה, דפטור שלא בכוונה, הוא מדינא ד"כמיתת בעלים כך מיתת השור". ואם נאמר דבהאי קרא משוינן שור לבעלים, נמצא דאין השור פטור מפני שהרג שלא בכוונה, אלא - משום שהבעלים פטור בכהאי גוונא, גם הוא פטור. ואם אין דין שלא בכוונה בשור, הרי לא שייך למילף מזה פטור על שלא בכוונה בנזיקין, כיון דבמיתה גופא פטור הבעלים הוא סיבת הפטור דשור, ואין הסיבה משום דין שלא בכוונה. ואדרבה, מהאי טעמא יש לחייב בנזקין שלא בכוונה, שהרי הבעלים חייבין בשלא כוונה, ודין השור כדין הבעלים. ואשר נראה מוכח מזה, דמקרא "דהשור יסקל וגם בעליו יומת" וגו' ילפינן דכל הדינים בחיוב מיתה דאדם, נאמרו גם בשור; וכמו דבאדם איכא פטור שלא בכוונה, גם שור איכא ביה פטור שלא בכוונה, ושייך שפיר למילף מיניה על נזיקין.


ולפי זה יש לומר, דס"ל להרמב"ם, דכל בעיית הגמ' אי למיתת בעלים דידיה או למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה, הוא רק משום דס"ל לר' אלעזר דבקרא ד"השור יסקל וגו'" נאמר דין השוואת מיתת השור למיתת הבעלים, ובהא הוא דמספקא ליה אי משוינן ליה לבעלים דידיה או לבעלים דעלמא. אבל אם נאמר דבקרא ד"השור יסקל וגו'" נאמר דין דדיני נפשות דשור הוא בכ"ג מחמת עצמו, וכמו באדם - א"כ אין מקום להסתפק למאי מדמינן ליה, כיון דאין זה כלל ענין של מדמינן, אלא דין עצמי דשור, דדיני נפשות דשור ודיני נפשות דאדם דין אחד להם. וממילא, פשוט הוא דאפילו בשורו של כהן גדול הוא בכ"ג, כיון דלא מדמינן כלל שור לבעלים. וכיון שנתבאר ששיטת הרמב"ם, ע"פ סוגית הגמ' בב"ק, דבקרא דכמיתת בעלים נאמר דין של דיני נפשות בשור, שפיר סתם דבריו דדיני נפשות בכ"ג בין באדם ובין בבהמה, וכלול בזה גם שורו של כהן גדול.


 


ה. הדין העצמי בבהמה הוא לכל דיני התורה



עוד נראה לומר, דהא דמבואר בסוגיית הגמ' בדף טו,א, דצריכינן קראי לרובע זכר ולרובע נקבה דדינם בכ"ג, ואין למדים מזה על זה, הוי משום דס"ל דבקרא ד"השור יסקל וגו'" נאמר דין המשווה מיתת השור למיתת הבעלים, ומשום כך צריכינן קרא בשור הנסקל וברובע ונרבע, משום דאין ללמוד מזה על זה, דאפשר דבהא הקפידה תורה להשוות ולא במילתא אחריתי. ומשום כך מקשינן שפיר: אשכחן רובע זכר, רובע נקבה מנא לן. אבל אם בקרא ד"השור יסקל וגו'" נאמר הדין שדיני נפשות בכ"ג הוא גם בשור, א"כ הוי גילוי לכל דוכתא, דאין לחלק ביניהם, וכל דצריכים לדונו למיתה בעינן כ"ג.


אפשר לפי זה ליישב את קושיית התוספות על ר' אבהו, דלא ס"ל להאי דרשא דאפקי רחמנא לנשכב בלשון שוכב, מנא ליה דרובע זכר הוא בכ"ג; וכן את קושייתם בדף טו,ב אהא דמיבעי לן שור סיני בכמה - אי ילפינן שעה מדורות, הלא דורות מדורות נמי לא ילפינן. דאפשר לומר, דס"ל לר' אבהו, ולמאן דמסתפק שור סיני בכמה, דבקרא ד"השור יסקל וגו'" נאמר דין דדיני נפשות דשור בכ"ג. א"כ לא צריכים קרא בכל דוכתא, ודורות מדורות שפיר ילפינן, ובכולהו איכא דינא דדיני נפשות דשור בכ"ג. ומסתפק רק אי גם לשעה נאמרה הלכה זאת, דדיני נפשות דשור בכ"ג. אם כן, גם סוגיא זו משמשת יסוד לשיטת הרמב"ם, דההלכה היא דדיני נפשות דשור בכ"ג, ואפילו בשורו של כהן גדול.


 


ו. הצורך בכ"ג הוא גם כשהבהמה חייבת מצד עצמה וגם מצד תקלה



ולפי מה שנתבאר, קשה דא"כ למה לן קרא גם בשור הנסקל וגם ברובע ונרבע, כיון דמ"השור יסקל וגו'" למדין דדיני נפשות דשור בכ"ג.


ונראה בזה, דהא דרובע ונרבע בכ"ג, ושור הנסקל בכ"ג - תרי דיני נינהו, וחלוקים הם בעצם יסוד דינם. דהא דילפינן מקרא ד"השור יסקל וגו'" דדיני נפשות דשור הוא בכ"ג, הוא רק היכא דהשור מחוייב מיתה מצד עצמו; אבל ברובע ונרבע, דאינו מחוייב מיתה מצד עצמו אלא משום תקלה וקלון - וכמו שמבואר במשנה לקמן דף נד,א, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה וכו' - בכהאי גוונא ליכא הדין דדיני נפשות דשור. ומה שנידון בכ"ג, הוא מגזירת הכתוב ד"והרגת את האשה וגו'" - שיסוד דין זה הוא: הואיל ונהרגת בגלל שיצא לאדם תקלה, דינה בזה כאדם עצמו.


והנפקא מינה בזה - הרמב"ם כתב בהל' איסורי ביאה יב,י:


אבל ישראל שבא על הכותית - בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד, בין גדולה, בין פנויה, בין אשת איש, ואפילו היה קטן תשע שנים ויום א' - כיון שבא על הכותית בזדון, הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה.


וכתב המנחת-חנוך (מצוה רט), דאע"ג דבעלמא מיתת בן נח בסייף, וגם נהרג בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה - זהו רק בעבירות שמחוייב מיתה מצד עצמו; אבל אם הוא נהרג מדין תקלה כבהמה, דינו כבהמה ונהרג בסקילה ובכ"ג ובסמוכים ובעדים, עי"ש. ואם נאמר דבבהמה הדין סקילה ועדה ועדים הוא דין עצמי של דיני נפשות דבהמה, לא שייך להשוות בן נח לבהמה, דהרי דיני נפשות דבן נח הוא בע"א ובדיין אחד ובסייף, ומה לנו דנהרג משום תקלה כבהמה. ובעל כורחך, דהמנ"ח תופס לדבר פשוט דברובע ונרבע דין הסקילה והצורך בכ"ג הוא משום דהואיל ונידונית משום תקלה דישראל שווה היא בזה לישראל, ומשום כך שפיר שייך להשוות בן נח לבהמה לעניין זה, הואיל וגם הוא נהרג משום תקלה.


וניחא שפיר הא דאיכא תרי קראי במשנה על שור הנסקל ועל רובע ונרבע, דתרי דיני נינהו - דין דיני נפשות דשור הנלמד מקרא ד"השור יסקל וגו'"; ודין המשווה הריגת הבהמה להריגת האדם בזמן שהבהמה נהרגת משום תקלה, וזה נלמד מקרא ד"והרגת את האשה". ומלבד מה דצריכים קרא לעצם החיוב, דליכא למילף משור הנסקל כיון שאינה נהרגת מצד עצמה, גם נפקא מינה לבן נח, וכמו שנתבאר לעיל.


אלא דאכתי תקשי: למה לן קרא גם ברובע וגם בנרבע, דהרי לדין זה גופא מספיק חד קרא, כמו שלדין דיני נפשות דשור מספיק חד קרא ד"השור יסקל וגו'"?


ונראה, דזהו שהוקשה לו להרמב"ם, ועל זה הוא שתירץ, דמקרא ד"והרגת" ידעינן רק שהבהמה חייבת מיתה; וצריכים לקרא ד"ואת הבהמה תהרוגו" - להקיש דיני מיתתה לדיני מיתת האדם, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, ודו"ק.


 


ז. שור טריפה שהרג



לקמן דף עח,א איתא:


ואמר רבא: שור טריפה שהרג - חייב. ושור של אדם טריפה שהרג - פטור. מאי טעמא? אמר קרא "השור יסקל וגם בעליו יומת" - כל היכא דקרינא ביה "וגם בעליו יומת", קרינן ביה "השור יסקל"; וכל היכא דלא קרינן ביה "וגם בעליו יומת", לא קרינן ביה "השור יסקל". רב אשי אמר: אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור. מ"ט? כיון דאילו בעלים היו פטירי, שור נמי פטור.


ובתוס', ד"ה שור טריפה שהרג חייב, כתבו:


אע"ג דבשלהי פ' ד' וה' פטרי לר"ש שור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור - לא דמי; דהתם הטעם שווה לשניהם, אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, ובשור לא שייך - דאם הוזמו עדים, משלמים דמי שור טריפה לבעלים.


מה שכתבו התוס' בדעת רבא הן הן הדברים שכתבנו בשיטת הרמב"ם, דמקרא ד"השור יסקל" למדים פטור עצמי בשור, וממילא שייך זה רק לענין שלא בכוונה ולא בשור שהוא טריפה, דלא שייך ביה גופא הפטור דעדות שאי אתה יכול להזימה. ובעל כורחך, דרב אשי, דס"ל דשור שהוא טריפה גם פטור, סבירא ליה דמקרא ד"השור יסקל וגו'" אנו למדין דין השוואת השור לבעלים; וכל שבעליו היו פטורים, בכהאי גוונא גם השור פטור, ואפי' אם לא שייך ביה גופא דהפטור. הרמב"ם בהל' נזקי ממון י,ז פוסק כרב אשי, דשור שהוא טריפה פטור. אשר לפי זה יוצא, דהרמב"ם סובר דאיכא דין דמדמינן שור לבעלים, וא"כ שוב יש מקום להסתפק אי מדמינן ליה לבעלים דידיה או לבעלים דעלמא, והדרא קושיא לדוכתא: מנא ליה להרמב"ם דלבעלים דעלמא מדמינן ליה, וכמו שנראה מדבריו, דבכל גוונא דיני נפשות דשור בכ"ג.


מיהו נראה דלא קשה מידי. דהאי דינא דשור שהוא טריפה אינו שייך כלל לנידון דידן, וכמו בשור של אדם טריפה, שהוא פטור, שהוא לימוד מיוחד דהיכא דהבעלים אינו בר מיתה גם השור פטור, והוא לימוד מקרא ד"וגם בעליו יומת" - שכל היכא שקרינן ביה 'וגם בעליו יומת' קרינן ביה 'השור יסקל', דהיינו, שבעינן שהבעלים יהיה בר מיתה. בזה הוא דמוסיף רב אשי, דלמדין מזה גם שבעינן שיהיו אצל השור הנתונים של בר מיתה של הבעלים; והואיל ובעליו כשהוא טריפה אינו בר מיתה, גם הוא כשהוא טריפה הוא פטור. וגם רב אשי לא הוסיף בדבריו "כמיתת בעלים כך מיתת השור", משום שזה נלמד מהכלל דכל היכא דקרינן וכו', ולימוד זה שייך רק בטריפה שבבעלים כהאי גוונא אינו בר מיתה ואינו בכלל "וגם בעליו יומת". אבל מה שנלמד מהאי קרא הדין דכמיתת בעלים כך מיתת השור - מודה גם רב אשי, דזהו לימוד, דפרטי הדינים שנאמרו באדם נאמרו גם בשור. וזה שייך רק אם יתכנו פטורים אלו בשור מחמת עצמו. אבל ליכא כלל דין השוואת השור לבעלים, שתהא סיבת הפטור של בעלים פוטרת גם בשור.


וההכרח לזה - דאם נאמר דלרב אשי הפטור הוא מדין 'כמיתת בעלים כך מיתת השור', והוא סובר שזהו דין של מדמינן ואפילו אם לא שייך הפטור מחמת השור עצמו - א"כ תקשי: מנא ליה ללמוד מהאי דרשא גופא דין פטורי השור מחמת עצמו? ואם נאמר דבאמת רב אשי לא ס"ל גדר זה דפטורי השור מחמת עצמו, א"כ תיקשי לדידיה: איך יליף ר"ש נזיקין שלא בכוונה בשור מקטלי שלא בכוונה, הלא אין כלל שם פטור שלא בכוונה בשור, אלא דפטור משום דהבעלים פטורים, ואיך שייך ללמוד מזה על נזיקין? ובע"כ צ"ל כמו שכתבנו, דגם לרב אשי איכא תרי דינים הנלמדים מהאי קרא - חדא, הדין דכל היכא דקרינן ביה "וגם בעליו יומת וכו'", וזהו הפטור בשור שהוא טריפה; ואידך, הדין דכמיתת בעלים כך מיתת השור, שיסודו הוא דדיני נפשות דשור אחד הם לענין כ"ג וכוונה וכדומה, ואין כאן ענין של מדמינן כלל. ושפיר מיושב מה שכתבנו בדעת הרמב"ם, דבכל גווני, ואפי' בשור של כהו גדול, דיני נפשות דשור בכ"ג.


(פורסם ב'מפירות הכרם')

 

 

קוד השיעור: 8049

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

סנהדרין טו ע"א - שיעור עיון

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P