ישיבת כרם ביבנה

הכשרתי מקצת נזקו

ר' איתיאל סופר

בגמ' (י ע"א-ע"ב) מובאים ד' מקרים שלכאורה כלולים בדברי המשנה "הכשרתי מקצת נזקו". שלושת הראשונים הם: א. מסר שורו לה' בני אדם. ב. מרבה בחבילה. ג. ה' שישבו על ספסל אחד. בכל אלו הגמרא דוחה: "אלא דבלאו איהו נמי מינטר, מאי קעביד?... אלא דבלאו איהו אזלא, מאי קא עביד?... אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד?".


רש"י מבאר (גבי מסר שורו): "מאי קעביד - ואינו חייב כלום", ומשמע שכך דעתו גם בשאר המקרים, שכאשר גם בלעדיו היה נזק - פטור לגמרי. אולם התוס' כתבו בזה"ל: "מאי קעביד - בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני, וישלם כל אחד חלקו. ואין לומר דליפטר, דתניא פרק הפרה (לקמן נא ע"א) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין, אף על גב דבלאו איהו הוה מתה". לפ"ז בכל שלושת המקרים כוונת הגמ' "מאי קעביד" - מדוע ישלם הכל, אלא עליו להשתתף עם האחרים בתשלום הנזק.


אבל מסיימים התוס' וכותבים: "מיהו, בזה צריך לדקדק, וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב? הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א"[1]. והנה עצם החילוק בין השלימו לעשרים להשלימו לי"א, צריך ביאור, שהרי בשניהם בלאו איהו היה נזק, ומאי נפק"מ כמה הוסיף לבור?


וכדי להבין זאת יש להקדים ולעיין בסוגיא בדף נא ע"א. הגמ' שם מביאה את מחלוקת רבי ורבנן (שהובאה גם בסוגייתנו לעיל): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין". ובסוף העמוד שם מובאת סתירה בין שתי ברייתות: "ת"ר: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לכ', ובא אחר והשלימה לשלשים - כולן חייבין. ורמינהו: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד וכייד - האחרון חייב; לימא, הא רבי, הא רבנן". הגמ' מביאה ב' לישנות כדי להעמיד כחד תנא: "אמר רב זביד: הא והא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן אחרון חייב - אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה, אבל היכא דעבד קמא שיעור מיתה, אפילו רבנן מודו דכולן חייבין. והא סייד וכייד, דקא עבד קמא שיעור מיתה, וקתני: אחרון חייב! אמרי: התם שלא היה בו הבל למיתה, ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה. איכא דאמרי, אמר רב זביד: הא והא רבי, הך דקתני כולן חייבין - שפיר, הא דקתני אחרון חייב - כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין, ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין". אם כן, ישנם שני מרכיבים בחיוב - שיעור מיתה (עומק י' טפחים) והבל למיתה (שרוחבו לא יהיה יתר על עומקו), ולכן ניתן להעמיד תרוויהו כרבנן או כרבי.


וכתבו שם התוס' בביאור הברייתא הראשונה: "בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים - והוא הדין לי"א[2], למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן". מבואר כאן שגם כאשר השלימו לי"א - הדין הוא שכולם חייבים. וזה לכאורה סותר לדבריהם בסוגיין, שהשני פטור לגמרי.


אלא שהתוס' הוסיפו "למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן". כלומר - שלפי שאר תירוצי הגמ' אין זה נכון לחייב את השני שהשלימו לי"א. וצריך להבין מדוע יש חילוק בזה. ועי' למהרש"א שפירש, דלהאי אוקמיתא דהא רבי והא רבנן, א"כ הברייתא השנייה (שהיא כרבנן) עוסקת היכא דעבד קמא שיעור מיתה וגם היה בו הבל למיתה (דלא כאוקימתא של רב זביד), והשני שסייד וכייד הוסיף הבל קצת, ולרבנן האחרון חייב, אבל לרבי במקרה זה שניהם חייבים (כי כבר היה בו הבל למיתה), וא"כ בברייתא הראשונה שחפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים - ה"ה אליבא דרבי גם כשהשלימו לי"א, דאע"ג שהראשון עשה שיעור מיתה, כיון שהשני הוסיף בה קצת - חייב גם הוא (משא"כ לרבנן שהשני חייב הכל בשני המקרים). וכעי"ז פירש מהרש"ל בחכמת שלמה בקצירת האומר.


אלא שהדברים תמוהים, דלפ"ז אמאי כתבו התוס' דה"ה השלימו לי"א רק לאוקימתא "הא רבי והא רבנן", הרי אף לפי האוקימתא של רב זביד, גם אם נאמר ששתי הברייתות הם כרבנן (בברייתא הראשונה הראשון עבד שיעור מיתה ולכן כולם חייבים, ובברייתא השנייה מיירי שלא היה בו הבל למיתה, ובא השני והוסיף הבל למיתה ע"י שסייד וכייד ולכן רק הוא חייב) - אכתי נוכל לומר בברייתא הראשונה דה"ה בהשלימו לי"א, שגם כאן הראשון עשה שיעור מיתה, ולכן משתתף בתשלום!?


ושו"ר שכן הקשה מהר"ם, והוסיף להקשות, שהרי התוס' כתבו "למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן", ולפ"ד מהרש"א ומהרש"ל שעיקר דברי התוס' הם סביב ההו"א, שבברייתא השנייה מיירי שהיה בו הבל למיתה מתחילה, היה לתוס' לומר "וה"ה לי"א למאי דהוה ס"ד דהאי דסייד וכייד איירי שהיה בו מתחלה הבל למיתה", דע"פ ביאורם אין לזה שייכות לסתירת הברייתות אלא להבנת הברייתא השנייה בהו"א (וי"ל. ועי' להרב משמרות כהונה שהסכים לדברי רש"ל ורש"א, ואכמ"ל בביאור דבריו).


ולכן פירש מהר"ם כוונת התוס' בדרך אחרת, ואלו הדברים בתוספת נופך: לפי האוקימתא "הא רבי והא רבנן" - הואיל והברייתא הראשונה אתיא רבי, א"כ לאו דווקא השלימו לעשרים, אלא ה"ה לי"א - כי לדעת רבי אין החיוב תלוי ב"שיעור מיתה" דווקא (כלומר, עצם העובדה שרבי משתף את שניהם בתשלום, ואינו מטיל את כל האחריות על האחרון, מאפשרת לו לעשות כן גם כשהאחרון תרם רק מעט). משא"כ לפי רב זביד שהעמיד גם ברייתא זו כרבנן, ומחדש רב זביד שרבנן חייבו את האחרון רק כשהראשון לא עשה שיעור מיתה, אבל כשעשה שיעור מיתה - מודים שכולם חייבים, א"כ מוכרח מכאן שהחיוב תלוי דווקא ב"שיעור מיתה" אליבא דרבנן (ולכן באחד החופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' רבנן מחייבים את האחרון בלבד, כי שיעור מיתה נגרם רק על ידו). ולכן צריך שגם השני יעשה שיעור מיתה - היינו שישלימו לעשרים (חפר עוד עשרה טפחים), וכן השלישי, אבל בלאו הכי פטור לגמרי.


ומעתה נחזור לתוס' דידן (י ע"ב), ויובנו דבריהם ע"פ ביאור מהר"ם הנ"ל. החופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א, אליבא דרבנן (שהלכה כמותם) פטור לגמרי, דלא עבד שיעור מיתה, ומש"כ לקמן דה"ה לי"א הוא רק אליבא דרבי שאינו מצריך שיעור מיתה כדי לחייב. וע"ז כתבו התוס' שכך הדין במרבה בחבילה שלא ייתכן לחייבו בכה"ג דבלאו איהו אזלא.


ובזה מיושב מה שציין הגרע"א בגהש"ס (ע"ד התוס' לקמן נא ע"א, שחייבו את המשלים לי"א), לדברי התוס' י ע"ב (שפטרוהו), ובפשטות כוונתו שדבריהם סתראי, אבל להנ"ל ניחא, שדבריהם שם רק לפי המקשה (וע"ע בחי' הרשב"א שם ולדבריו ודאי כן הוא). ואח"ז ראיתי בביאור הגר"א (חו"מ שם) שכתב להדיא שדברי התוס' בדף נא הם למאי דס"ד, אבל למסקנא אה"נ דפטור, והוא כמ"ש. ומה שפלפלו אחרונים בזה וחילקו חילוקים שונים (ראה שיעורי ר' דוד פוברסקי אות תרכו) לכאורה הוא למותר, והדברים פשוטים למעיין.



(פורסם באשכולות 412 # תרומה תשע"ז)





[1] ניתן לפרש כוונת התוס' בסה"ד בשלושה אופנים: א. התוס' עדיין סוברים שבמקרים המופיעים בגמ' האחרון אינו פטור, אלא שלגבי מרבה בחבילה יש לדייק שאם הוסיף רק עץ אחד לא יתחייב דדמי ל"השלימו לי"א", ובגמ' דידן מיירי שהוסיף חבילות עצים (כמ"ש רש"י) ובזה יש לחייבו, דדומה ל"השלימו לעשרים". כהבנה זו משמע להדיא בחי' הרשב"א על אתר, ע"ש. ב. אה"נ במסר שורו לה' בנ"א ניתן לומר שהאחד שפשע בשמירה יכול היה להוסיף בשמירת השור אם היה שומר כראוי, ולכן אע"פ דבלאו איהו נמי מינטר יש מקום לחייבו עם כולם. וכן בה' שישבו על ספסל אחד מובן מדוע האחרון ישתתף בנזק אף במקרה שבלעדיו היה הספסל נשבר, דסו"ס הוסיף נזק, וכמו גבי החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים וכו'. אבל לגבי המקרה האמצעי - מרבה בחבילה - תוס' אמרו דלא ייתכן לחייבו בשביל שהשליך עץ בתוך אש גדולה, ודמי לחופר בו י' ובא אחר והשלימו לי"א - דבכה"ג השני פטור לגמרי. ג. בביאור הגר"א (חו"מ סי' שפא סק"ה) הבין דמסקנת התוס' לפטור בכל גוונא היכא דבלאו איהו היה קורה הנזק, וכתב זאת כמקור לפסק השו"ע שהאחרון פטור. [ועכ"פ גם אם התוס' לא סברו כן, כך נפסק להלכה ע"פ רש"י ועוד ראשונים.]




[2] ועי' בחי' מהר"ם שיף שכתב דצ"ל "וכ"ש לי"א" (שהראשון חייב), כלומר שעיקר הרבותא על הראשון ולא על האחרון, ודחה את ההבנה ד"והוא הדין" קאי על השני שהשלימו לי"א. ולא ירדתי לסוף דעתו.



 

 

השיעור ניתן בה' אדר תשע"ז

קוד השיעור: 7564

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

ב"ק י ע"ב - מאמר עיון
(זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K