ישיבת כרם ביבנה

שילוב טייסות בחיל האוויר

ר' דניאל סגרון

בשנת תשנ"ה, חיילת בשם אליס מילר עתרה לבג"ץ על ידי 'האגודה לזכויות האזרח', בטענה שהמדיניות של צה"ל שלא לאפשר לנשים להיות טייסות היא אפליה. לדבריה, "הפסילה הטוטאלית של נשים מפרה את זכות היסוד לשוויון בין המינים"[1], שהרי צה"ל לא מוכן אפילו לבדוק את רמת הכישורים של החיילות. צה"ל מצדו ענה שאין כאן אפליה - שהיא פסולה, אלא הבחנה - שהיא מותרת. זאת משום שהסיבה לפיה חיילות אינן יכולות להיות טייסות היא ש"משך שירות החובה של נשים, חובת השירות המצומצמת במילואים המוטלת עליהן וזכאותן לפטור משירות ביטחון עקב נישואין, היריון ולידה, אינם מאפשרים את שילובן בקורס טיס. ואף התנדבות לשירות סדיר נוסף ולשירות מילואים, של נשים המבקשות לשרת כטייסות, מספקת אך פיתרון חלקי לבעיה; הן משום ההבדל המתחייב מן החוק, בין דינו של מתנדב החייב בשירות לבין דינו של מתנדב שאינו חייב בשירות, והן בשל הגבלת הכושר להמשיך לשרת במצבי היריון ולידה. בתמצית, צה"ל טען שמשך שירותה הצפוי (והדגש מושם על שירות המילואים) אינו תואם את דרישות הסף הצבאיות להכשרתו של איש צוות-אוויר".


בית המשפט ברוב קולות קיבל את העתירה ובין היתר ציטט דברים של השופט ברק שכתב ש"הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית"[2]. אי לכך, בית המשפט לא קיבל את טענת צה"ל ששיקול התקציב הם סיבה מספקת והורה לו להתחיל לקבל טייסות.


לדעתי, אין כלל מקום להתלבט האם ההלכה מסכימה עם הפסק הזה[3]. לא רק שספציפית בנושא שירות בנות בצה"ל, כל גדולי הפוסקים התאגדו לאסור זאת בצורה מוחלטת, עד כדי שמרן החזון איש, שניהל על כך מאבק מר, התבטא "רגשת נפשי מורה ובאה שהיא עניין של ייהרג ואל יעבור ואולי גם מנקודת ההלכה כן". מעבר ל'רגשת נפשי' יש גם הלכות פשוטות שמאותגרות על ידי שירות בצה"ל. כמו הלכות צניעות, דיני לא ילבש הן במכנסיים והן בנשק, הלכות ייחוד, ואם הטייסות ידחו את לידת הילדים כדי שיהיו יכולות להיות טייסות הן נכנסות לדיון על ביטול מצוות פרו ורבו ומניעת היריון. אם היה מדובר במלחמת מצווה והנשים היו נצרכות למלחמה היה אולי מקום לדון סביב הסוגיה של כלה מחופתה, אבל כאשר צה"ל שיודע טוב יותר מהשופטים את צרכיו הביטחוניים אומר שלא רק שהוא לא צריך את הטייסות אלא הוא מעדיף שהן לא יהיו[4] ויש בכך שיקולי ביטחון לאומי לדבריו, אין שום היגיון מבחינה הלכתית להתווכח אתו ולפכות עליו נורמות שהוא לא חפץ בהן.


אך לא רק באופן נקודתי הפסק הזה טעות מבחינה הלכתית, יש כאן ויכוח כולל יותר. עצם העובדה שבכל הקשור להלכות הנוגעות לנשים ההלכה לא אומרת נכון שזהו לא כבוד ציבור שנשים תעלנה לתורה אבל צריך לוותר על הכבוד בשם השוויון; נכון שתבוא מארה לאדם שאשתו מברכת לו אבל צריך לספוג מארה בשם השוויון; נכון שיש איסור לא ילבש אבל יש שוויון; נכון שיש הלכות צניעות וייחוד ופריה ורביה אבל יש שוויון; מוכיחה את נקודת המוצא הכל-כך שונה של ההלכה. ההלכה לא רואה בעיה כלל בעצם ההבחנה בין גברים לנשים אם היא נעשית לשם ערך אחר. ודאי שאין היתר לפגוע סתם כך בנשים אבל אין שום מניעה להבחין ביניהם אם יש סיבה בכך. השקפת ההלכה הכוללת שבשום סוגיה לא הציעה לוותר על שיקול כלשהו רק בשם 'ערך השוויון' מלמדת אותנו על הבדל מהותי בין גישתה של ההלכה לגישה המערבית. בתפיסה המערבית אין בורא לעולם, אין מי שיחלק תפקידים ולכן כל בני האדם שווים לחלוטין. ההבדלים היחידים הם ביולוגיים והם לא אמורים להפריע, לא צריכים למנוע מאישה את החופש שלה לבחור כל מה שהיא רוצה ללא שום מגבלה. ההלכה מלאה בהגבלות, על גברים ונשים כאחד. היא לא מכירה בתפיסה שאומרת יש חופש לכל אחד לבחור מה שהוא רוצה לעשות. יש ערכים, יש מטרות, יש עשיית רצון ה'. אלו הקווים המנחים של התנהלות חיינו. לא הרצון של האדם הפרטי לחופש או ערך של שוויון. התפיסה הפמיניסטית הנוכחית קשורה בטבורה לתפיסה אתאיסטית שאומרת אין מי שיחלק תפקידים, לכן כל הגבלה בין גבר לאישה היא שגגה שצריך לתקן. התפיסה ההלכתית אומרת, הקב"ה מנהל את העולם לא הרצון של האדם הפרטי ואם מהשקפת ההלכה עולה חלוקת תפקידים ותחומים בין גברים לנשים כך צריך להתנהל. אם אף פעם ההלכה לא דחתה ערך הלכתי של צניעות או ייחוד או לא ילבש וכיו"ב בשם ערך השוויון אות הוא שהיא לא מכירה בו כגובר על אחרים.


לא צריך לשלם מחיר או לפגוע בביטחון הלאומי בשל ערך זה כי עצם העובדה שיש בורא לעולם והוא מחלק תפקידים מביאה לכך שאין כאן שום אפליה אלא הבחנה בין תפקידים שונים למגדרים שונים. נקודתית ההלכה והחשיבה המערבית חולקים בשאלה האם להכריח את צה"ל לקבל טייסות, אך תפיסתית יש כאן מסר גדול יותר המלמד אותנו על ההבדל היסודי בין התפיסה הפמיניסטית לתפיסה ההלכתית, אליה צריך לבוא בגישה של מה הערכים שיוצאים מההלכה ולא איך מוצאים טריק הלכתי לעקוף את המגבלה שהדת הטילה על התודעה המערבית.



(פורסם באשכולות 402 # וישב-חנוכה תשע"ז)





[1] הציטוטים מפסק הדין.




[2] עוד הביאו דברי ברק בנושא אחר: "באילו נסיבות, ועל-פי אלו אמות מידה, מותר להגביל את חופש הביטוי בחברה המכבדת זכויות אדם על מנת לשמור ולקיים את שלום הציבור? מהי 'נוסחת האיזון' בהתנגשות בין שלום הציבור לבין חופש הביטוי? בהקשר זה עמדו בפני בית המשפט העליון שתי שאלות עיקריות: האחת, מידת הפגיעה הצפויה בשלום הציבור שיש בה כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי; השנייה, מידת ההסתברות כי פגיעה בשלום הציבור תתרחש אם חופש הביטוי לא יוגבל. תשובתו של בית המשפט העליון על שתי שאלות אלה היא זו: חופש הביטוי נסוג בפני שלום הציבור, רק אם הפגיעה בשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת ודאות קרובה כי מתן חופש הביטוי יביא לפגיעה זו... אם לא די בכך, הרי גם כאשר קיימת ודאות קרובה לפגיעה ולנזק ממשי, לא תמה מלאכת הבדיקה והאיזון, "בכל המקרים הללו יש לבחון ולבדוק קיומם של אמצעים חלופיים, שיש בהם כדי למנוע את הוודאות הקרובה של הסכנה הרצינית, בלא לפגוע בחופש הביטוי".


מכך גזר בית המשפט שגם כאן אין להתיר פגיעה בחופש של האישה לבחור מקום וצריך לחפש אמצעים חילופיים (על פסק זה של חופש הביטוי כתבתי שנה שעברה באשכולות).




[3] גם מבחינה משפטית אפשר בהחלט להתווכח ולומר שעצם זה שיש נימוק, התקציב, גורמת לכך שאין כאן אפליה אלא הבחנה (בלשון הישיבתית, התקציב הוא סימן ולא סיבה). וכך באמת טענו השופטים בדעת המיעוט, י' קדמי ("אין מקום לדבר על 'הפליה' פסולה, במקום ש'הבחירה' בין שווים נעוצה בצרכים חיוניים של הבטחון הלאומי.) וצבי טל ("עדיין נקוט בידנו הכלל שהפלייה מחמת הבדל רלבנטי, לאו שמה הפלייה. כלל זה מביא אותי לחשוב שאין להיעתר לעתירתה של העותרת, שכן לפנינו הבחנה ולא הפלייה. שתיים הן הסיבות לכך: השיקול התקציבי והשיקול התכנוני).


בנוסף, גם אם בית המשפט חולק על צה"ל בכמות ההשקעה שצריך להשקיע למען שילוב חיילות אסור היה לו להתערב בשיקול דעתו של צה"ל. צה"ל הוא גוף אוטונומי שמחליט החלטות בעצמו והתערבות משפטית בכל החלטה של צה"ל כאשר לא מוכחת שנפלה טעות גסה, היא טעות משפטית וחוסר הבנה של המערכת הדמוקרטית. לכן יש להשאיר לצה"ל את ההחלטה, כמו שסיים השופט טל: "העולה מן האמור, שאין מדובר כאן בהפליה בין שווים אלא בהבחנה בין לא שווים. ולכן הייתי מציע לדחות את העתירה. כמו חברי השופט י' קדמי הייתי מניח לפיקוד חיל האוויר את ההחלטה לעריכת הניסוי שבשילוב נשים כטייסות למועד ולנסיבות שעל פי שיקול דעתם לא יהא בהם משום פגיעה בצרכי הביטחון הלאומי".


עוד יש להוסיף, שבפסק הדין השופטים טוענים שצה"ל צריך להראות דוגמה לחברה ולכן הוא צריך להתאמץ כדי להראות דוגמה נכונה. נקודה זו חשובה לדורות, כי בעוד שהציבור הדתי רואה בצה"ל אמצעי להגנה על עם ישראל גרידא, ישנם לא מעטים שרואים בצה"ל כור היתוך, כדברי בן גוריון, וכלי לחנך את עם ישראל. יש לתפיסה הזו השלכות רבות, בעבר ובהווה, וגם מי שהתפיסה הזו לא תמנע ממנו לראות בצה"ל חלק מהדגלים של הציונות הדתית, בוודאי שצריך להיות מודעים לכך שמנסים לחנך אותנו בעוד שאנו מאמינים שכור ההיתוך של עם ישראל הוא אך ורק הישיבה והיציאה לצבא היא נטו ללחימה ולא לשום דבר אחר.




[4] כעין זה כתבתי שנה שעברה באשכולות לגבי פסק הדין שאוסר להקים יישוב ליהודים בלבד שאף שהרב הרצוג התיר למכור בית לגוי זהו משום צרכי קיום המדינה ולכן אם מוסדות המדינה, הסוכנות וכיו"ב, מעוניינים להקים יישוב יהודי אין שום בעיה בכך מבחינה הלכתית.



 

 

השיעור ניתן בכ"ג כסלו תשע"ז

קוד השיעור: 7418

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר אקטואלי בענייני הלכה בחיי המעשה
(זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: