בְּעוֹמְדִי מוּל אוֹיְבִי
לֹא אוֹרִיד אֶת עֵינַי לֹא אַשְׁפִּיל מַבָּטִי

בָּטוּחַ אַנִי עַל כּוֹחוֹ שֶׁל אָבִי
גִּיבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה קוֹלֵעַ, לֹא יַחֲטִיא.

בְּמוֹנְעִי מִלְחָמָה
אֶזְקוֹף אֶת לִיבִּי

לִבּוֹ שֶׁל אִיש יְהוּדִי
שֶׁדְּמֵי אַנָשִׁים הֵם לוֹ יְקָרִים
מִגַּאֲוַות לוֹחֲמִים שֶׁעַל חַרְבָּם הֵם בּוֹטְחִים.

פרשת המפגש שבין יעקב לעשו נקראת על פי רוב מתוך תחושת השפלה לא פשוטה. יעקב אבינו ומחנהו חוששים מעשו וגדודו. משלחות עמוסות כל טוב נשלחות לשחד את עשו ולהיטיב את ליבו. לאחר הגעת המתנות מגיע רגע הפגישה בו יעקב משתחוה שבע פעמים בדרכו אל עשו ובסופו של דבר עשו מואיל בטובו לא לפגוע ביעקב ואף מציע לו עזרה שיעקב דוחה בכבוד ובנימוס.

תמונה זו העולה מפשטי המקראות אינה מתיישבת עם מדרש חכמים ידוע המדבר על ההכנות של יעקב לאותו מפגש.

ר' יהושע בר נחמיה פתר קריא באבינו יעקב... מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפילה ולדורון ולמלחמה. לתפילה, הצילני נא מיד אחי. לדורון, ותעבר המנחה על פניו. למלחמה, ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, מיכא ולהלא אנן עבדין קרבא עימיה.

חלוקת המחנות יכולה להתפרש בשתי דרכים מנוגדות:

א': אפשר שיעקב חושש שמא יכרת זרעו בזעמו של עשו ובשל כך הוא מחלק את המחנות מתוך תקוה שאחד מהם ינצל. וכך פירש ראב"ע:

'והיה המחנה הנשאר לפליטה- אולי יהיה שיברחו או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת או יבוא להם רווח והצלה מה' '

ב': יעקב מכין את העם אשר אתו לקרב. בעקבות חששו מהתקפת פתע של עשו הוא מפריד את המחנות ומצפה שהמחנה שלא יותקף יוכל להשיב מלחמה שערה לפגוע בעשו ואולי להציל את המחנה האחד. ואולי הבין יעקב שכך עליו לעשות ממראה המלאכים אותם פגש קודם לכן, שהופיעו בשני מחנות כשמו של המקום אותו קרא יעקב על שם המפגש 'מחנים'.

מלשון הכתוב 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' עולה הרושם כי דרך א' היא הנכונה שהרי 'פליטה' הם אלו הניצלים מן המלחמה לאחר התבוסה. אמנם מפסוק יא' בו יעקב מודה לה' על חסדיו הרבים ואומר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. נראה שהיכולת להקים שני מחנות מהעם אשר איתו היא סיבה להודות עליה לקב"ה.

על כוחו של יעקב ויכולותיו הצבאיות אנו יכולים ללמוד משני מקומות. האחד מן הברית שכרת עם לבן שם אומר לבן:

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה

 אפשר כמובן לפרש כי לבן חשש ממלחמה עתידית בין ניניו של יעקב לצאצאיו שלו, אך מסתבר יותר שלבן חשש מנקמתו של יעקב שיכולה היתה להתרחש עוד בימיו.

המקום השני בו יעקב מתגלה כמי שיש לחשוש מפניו הוא סופה של פרשתנו שם נאמר:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו

אמנם גם שם נותן רש"י הסבר מדרשי על פיו עשו ויתר על הארץ ועל גזירת 'כי גר יהיה זרעך' הכרוכה בעקבה, אולם ברובד הפשט נראה כי עשו ויתר על זכויותיו בארץ כנען גם מפני החשש מעימות עם יעקב ואנשי ביתו.

אנשי בית יעקב כללו ככל הנראה גם עבדים ותלמידים שהסתפחו אל יעקב בימי שבתו בחרן והם אלו שסייעו במלחמות שיעקב ניצח בהם מול אנשי ארץ שכם. וכפי שיעקב עצמו אמר ליוסף בנו בשעה שנפרד ממנו פרידה עולמית: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

מסתבר שיעקב עצמו עמד מול אחיו ברגשות מעורבים מחד יכול היה להכנס לעימות חזיתי עם אחיו, עימות שמחירו לא היה ברור לו, עימות ממנו חששה אימו כשאמרה: 'למה אשכל גם שניכם יום אחד'. מאידך יכול היה להכניע עצמו בפיו ובמתנותיו אל עשו ולחסוך בכך את מלחמת האחים. בדרך כפולה זו ניתן איפוא, לפרש את כל מעשיו של יעקב באותה שעה. מחד חשש יעקב ממחירו של העימות ובשל כך ניסה למונעו בכל יכולתו ולהציל את מה שניתן במקרה של כישלון. מאידך הכין יעקב את מחנהו לכל תרחיש אפשרי, גם כזה של מלחמה שניתן לנצח בה. 

דומה שחכמים כוונו לדברינו באמרם 'וירא יעקב מאד – שמא יהרג, ויצר לו – שמא יהרוג אחרים'. אותה כפילות רגשית באה לידי ביטוי גם בשני פירושים על דברי יעקב 'עם לבן גרתי' המובאים שניהם בכפיפה אחת בדברי רש"י על אתר:

גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

הפירוש הראשון מתאים כמובן לחששו של יעקב מפני אחיו ובנסיון להפיס דעתו. לעומתו הפירוש השני יכול להתאים להפגנת עוצמתו של יעקב, שהרי יעקב אבינו אינו סמוך על כוחו שלו, הוא בוטח בכוחו של רבונו של עולם. ולקח גדול למדנו אנחנו מאבינו הזקן: כוחם של ישראל יהיה תלוי תמיד בקשר שבינם לבין הקב"ה, קשר שיש בו שש מאות ושלש עשרה נימים של מצוות שכולן מתאימות ושכולה אין בהן. 

(פורסם בעלון אשכולות 275 # וישלח תשעד)