ישיבת כרם ביבנה

נזק = חצי מיתה

חגי סבג

מאמר לסוגיא בבא קמא י ע"א

בגמ' (י ע"א) מובאת ברייתא שמסבירה את דברי המשנה (ט ע"ב) "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו", שהכוונה לחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב. שכיון שהאחרון הכשיר רק את מקצת הבור שיוכל להמית ולא את כל הבור, הוא נקרא מכשיר מקצת נזקו וחייב בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.


לאחר מכן הגמ' מביאה שלש אתקפתות, שהיה אפשר לומר דוגמאות נוספות לכלל "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו". אתקפתא ראשונה של ר' זירא משור שנמסר לחמשה שומרים ופשע בו אחד מהם, שנייה של רב ששת ממרבה בחבילות (ומסביר רש"י שמרבה בחבילות עצים לחזק הדליקה) ושלישית של רב פפא מברייתא מחמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב ושברו. בכל המקרים הללו - האחרון חייב אע"פ שלכאורה הוא לא עשה את כל ההיזק לבד. והגמ' עונה על כל הקושיות את אותו תירוץ (לכאורה): אם בלי האדם האחרון היה קורה ההיזק, פשיטא. ואם בלעדיו בכל מקרה היה קורה ההיזק - מה הוא עשה?!


רש"י מסביר (ד"ה "פשיטא" הראשון): "אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו, ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע"ג דקי"ל בור ט' דלא עבדי מיתה, נזקין מיהא עבדי, וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב". כלומר, פשיטא שאם בלעדי האחרון ההיזק לא היה קורה הוא מתחייב בתשלומי כל ההיזק שזה אינו מוגדר כהכשר מקצת נזקו אלא כהכשר כל נזקו משא"כ במקרה של הבור שכיון שגם בלי האדם השני היה קורה היזק לכן הוא גם שותף בחוב המיתה, והחידוש של המשנה שאעפ"כ רק האחרון חייב.


ולכאורה החילוק של רש"י אינו מובן, שהרי אם היה רק את החפירה של הראשון היה קורה נזק בלבד ולא מיתה, ומה שהשור מת זה רק בגלל הטפח הנוסף של השני! וא"כ איך הראשון שותף גם בחיוב המיתה? ואולי צ"ל שזה בדיוק מה שרש"י בא לומר, שהיזק יכול להיות מוגדר כ"אחוזים של מיתה", שבהבנה הפשוטה מיתה זה "הכל או כלום" או שאדם/שור חי או שהוא מת, ומחדש רש"י (ע"פ הגמרא) שמבחינה דינית אפשר לחלק את תהליך המיתה לחלקים ולומר שגם הראשון גרם לאחוזי המיתה אע"פ שבגללו בלבד הנשמה לא הייתה יוצאת.


וכ"כ רש"י בהמשך (ד"ה "פשיטא" השני): "אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה" וכ"כ שוב בד"ה פשיטא (השלישי) "דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו".


ואולי אפשר להביא ראיה לזה מהגמ' במכות (ח ע"ב): "רבא אמר פרט (הפסוק "מכה נפש") לעושה חבורה באביו בשוגג, ס"ד אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא, בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל." רבא אומר שהפסוק מכה נפש בא למעט חיוב גלות מאדם שחבל באביו בשוגג, שהיה ס"ד לחייב אותו גלות, קמ"ל. ולכאורה לא מובן מדוע רבא צריך פסוק מיוחד בשביל למעט את הדין הזה, הרי כל חיוב גלות הוא רק על אדם שרצח בשוגג ולא על שאר איסורי מיתות ב"ד שבתורה! אלא, כמו שהסברנו, שגם בנזק יש אחוזי מיתה ובחובל באביו כיון שאפשר ללמוד מהחיוב מזיד שלו שהחבלה היא חמורה שהרי חייב עליה מיתה הייתה הו"א לומר שבשוגג יגלה, קמ"ל[1].


ואולי זו כוונת תוס' בשם ר"ת בכמה מקומות (עי' כתובות ה ע"ב) שאיסור הוצאת דם בשבת הוא משום נטילת נשמה ("ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה") וכ"כ המאירי בשבת (קז ע"א): "הא מ"מ אם יצא הדם אף באלו חייב שמאחר שאם הרגן חייב מה לי קטלא כלה מה לי קטלא פלגא שאיסור חבלה משום נטילת נשמה הוא וכל הוצאת דם נטילת נשמה".[1]


אבל עדין צריך לשאול: הרי אדרבה - אלו ראיות הפוכות, שהרי החיוב בשבת וכן בחובל באביו זה דווקא אם הוציא דם, ואם לא הוציא פטור, ובבור בוודאי שלא צריך שיצא דם למ"ד משום ההבל של הבור ואפילו למ"ד שהחיוב בבור זה משום החבטה גם לא צריך, ומשם מוכח שהחבלה נקראת אחוזי מיתה דווקא כשיוצא דם ואם לא, לא.


וצ"ל שיש הבדל בין חבלה שיש בה יציאת דם לחבלה שאין בה דם, שבחבלה שאין בה דם – כמו בבור, החבלה תקרא אחוזים של המיתה רק כשימות[2]. אבל בחבלה שיש בה דם – כמו במכה אביו ובשבת, החבלה נחשבת נטילת נשמה גם אם לא התבצעה יציאת נשמה בפועל כיון שהדם הוא הנפש.


בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י, סימן כה אות כה) מביא מחלוקת לגבי אדם שהופך את חבירו להיות טריפה האם נחשב כמי שהרגו או לא, למסקנה פוסק הציץ אליעזר שכן נחשב כמי שהרגו וחייב על זה מיתה כדין רוצח (הוא דן שם גם בשאלה מתי הורגים את הרוצח האם בשעה שמכריזים על חבירו כטריפה או רק לכשימות), אבל מ"מ לדעות שסוברות שאינו חייב ע"ז מיתה, יצא פרדוקס שהרי אם אדם שעשה אדם אחר טריפה אינו חייב מיתה, וכן אדם שהרג טריפה אינו חייב מיתה, א"כ איך נוכל לחייב אדם על רציחה הרי (כמעט) בכל רציחה יהיה שלב שהנרצח מוגדר כטריפה ורק לאחר מכן הרוצח הורג אותו לגמרי! ולפי הכלל שאמרנו נוכל לומר שהחצי הראשון מצטרף לחצי השני וכך הוא יתחייב, כלומר א"א לומר שהוא ביצע את הרציחה רק בשעה שיצאה נשמתו של הנרצח אלא הוא מתחייב על כל מעשה הרציחה - מהמכה הראשונה ועד הסוף.[3] [4]



(פורסם באשכולות 394 # וילך - שובה תשע"ז)





[1] שבדיני ערי מקלט יש חילוקי דינים ביחס לחשיבות הנהרג מול ההורג שהגמ' דנה (שם) לגבי ישראל שהרג כותי ולהיפך וכן לגבי גר תושב שאינו גולה רק אם הרג גר תושב, שהגלות תלויה ביחס לחשיבות של הנהרג מול ההורג, ובמכה אביו כיוון שיש חשיבות גדולה הייתה הו"א שיגלה.




[2] ונכון שאין נ"מ הלכתיות לזה (אני לפחות לא מצאתי, ומי שחשב על נ"מ אשמח שיאמר לי), מ"מ נוכל להבין את רש"י ע"פ הגמ' שהחופר הראשון נקרא מכשיר רוב או חצי נזקו של השור המת.




[3] ולפי הסבר זה צריך לומר שגם הם יודו במקרה שהפך אדם לטרפה ולאחר זמן (אפילו זמן מרובה) הוא הרג אותו לגמרי שחייב ע"ז.




[4] צריך לציין שכיום אין דיני טריפה באדם כלל בגלל הרפואה המתקדמת.



 

 

השיעור ניתן בה' תשרי תשע"ו

קוד השיעור: 7349

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיוני | בבא קמא י ע"א (זמן אלול תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K