ישיבת כרם ביבנה

המגמתיות בהלכה

בן-ציון סופר

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

פתיחה


בשנים האחרונות נשמעים שוב ושוב קריאות מזרמים שונים, בנוגע לתפקידם של פוסקי ההלכה שבדור. מחד, טוענים אנשים שחלקם הגדול מגדיר את עצמו כשומר תומ"צ, שעל הרבנים להתחשב בציבור ובצרכיו, ולפסוק הלכה באופן המותאם לדורנו, בלי להחמיר ולהקשות יותר מדי. מאידך, רבים אחרים בציבור הדתי מתנגדים לטענות כאלו, וסבורים שאין לערב שיקולים של נוחות הציבור וכיו"ב בפסיקת ההלכה.


הפולמוס הנ"ל הוא בעיקרו דיון מנקודת מבטו של יהודי המעוניין לקיים מצוות, והשאלה העומדת לפתחו היא – האם עליו להתאים את עצמו להלכה, או שמא ההלכה היא זו שצריכה להתאים עצמה אליו. אולם אנו, כבחורי ישיבות, החיים בעולמה של ההלכה, מחויבים לברר ענין זה מהפן ההלכתי שבו, שבוודאי קודם הוא לדיון הציבורי.


אם כן, מטרתנו במאמר זה, לברר האם ההלכה מאפשרת "גמישות" בפסיקת הלכה, כאשר היא נעשית מתוך מגמה שהיא – בעיני הרב הפוסק – חיובית. בדוגמא הנ"ל המגמה המדוברת היא הנקראת בלשוננו "פסיקה לקולא", או בסגנון ישיבתי עוד יותר[1] "כח דהיתירא עדיף". אך ה"מגמתיות" יכולה להיות גם הפוכה – פסיקת הלכה מתוך מגמה להחמיר[2], וכן יכולה היא להתפרס על פני תחומים נוספים, כגון: ליצור הלכה אחידה לכל עם ישראל, לרומם את קרנה של עדה או קבוצה מסוימת[3], ליצור היבדלות או מעורבות עם החברה החילונית, וכן הלאה.


עלי לציין, שכמעט ולא מצאתי מי שעסק באופן ישיר בנושא זה מהפן ההלכתי שבו, ולכן הוצרכתי לנסות לדמות מילתא למילתא עד כמה שידי מגעת, ולדון בנושאים שלפי מיעוט הבנתי קשורים לנידוננו. ברור שיש עוד הרבה לעיין ולחקור בנושא זה, כבכל נושא אחר שבתורתנו הרחבה מיני ים. במאמר זה רק התחלתי להעלות נקודות שונות, והשארתי מקום רב לבאים אחרי להתגדר בו[4].


נקדים ונאמר, שישנם שני דרכים של "הטיית ההלכה". האחת, ע"י סילוף דברי הפוסקים, הבאת מקורות מוטעים, השמטת מקורות נגדיים וכדו'. השניה, ע"י נקיטה להלכה – בכל מקרה ומקרה – כדעה שבמקרה הנוכחי מתאימה למסקנה הרצויה, אע"פ שאין זו הדעה הרווחת בפוסקים ואין זו דרך עקבית בעקבות פוסק מסוים. במילים אחרות – התעלמות מכללי פסיקה. ודאי שהדרך הראשונה בעייתית יותר מן השניה, אך נראה להלן שגם לפסיקה בדרך הראשונה יש לכאורה סימוכין.


כמובן שיש בש"ס מושגים כמו "כבוד הבריות", "צורך גדול" ו"הפסד מרובה" (לקולא), או "מיגדר מילתא", "בקעה מצא וגדר בה גדר", "לפי שאינן בני תורה" (לחומרא) וכיו"ב, המשפיעים על פסיקת ההלכה, אך כל המושגים הללו הם בתוך ההלכה, היינו, שנקבעו בגמ' כמרכיבים לגיטימיים בפסיקת הלכה, ע"פ הכללים שבידינו. הדיון במאמר זה נסוב סביב פסיקה שבה ישנה מגמה כללית שמנחה את כל הפסיקות, שהיא, בעיני הפוסק המדובר, מטרה עליונה המקדשת את כל האמצעים או לכל הפחות את חלקם, אף שאין למגמה זו יסוד הלכתי מקובל.


הסברא הפשוטה נוטה לומר, שבתורתנו - תורת אמת, אין הדרך לנטות ימין ושמאל ואף לא ללחוץ את האמת אל הקיר, לצורך מגמה כלשהי. אם ע"פ כללי הפסיקה וההלכה המקובלת בידנו יש לפסוק כצד אחד, לא יתכן לכאורה לפסוק אחרת מכח מגמה מסוימת, טהורה וחשובה ככל שתהיה.


ואף על פי כן, מצאנו שלושה עניינים שנידונו ברחבי הש"ס והפוסקים, שמהם לכאורה יש בסיס לְאַפְשֵר – עכ"פ בתנאים מסוימים – פסיקת הלכה מגמתית, ואלו הם: א. "אם ביקשת ליחנק – היתלה באילן גדול". ב. "מותר לשנות מפני השלום". ג. "עת לעשות לה' – הפרו תורתך". להלן נדון בעז"ה בכל אחד מהם בפני עצמו בהרחבה.


כפתיחה לסוגיא זו, מצאתי לנכון לדון באופן עקרוני בהבנת שיטות הפסיקה של ב"ש וב"ה, שלכאורה יכולות להוות תקדים למגמתיות בפסיקה, שהרי דרכם של ב"ש להחמיר ושל ב"ה להקל.


 


בית שמאי ובית הלל


בס"ד מצאתי מאמר שכתב הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, בכתב העת 'שבילין' (שנה יא, עמ' ריד ואילך), תחת הכותרת "פסיקה ודרכיה". במאמר זה תקף הרב בחריפות את אותם שטענו כנגד רבני אותה תקופה שהם אינם יודעים להתחשב בציבור, ופסיקותיהם מחמירות מדי.


הכל יודעים מגירסא דינקותא שיש בית שמאי המחמירים ובית הלל המקלים, והוכיחו בעט ביקורתם את רבני ודייני ישראל, הממאנים כביכול ללכת בדרכי בית הלל. יש שאף ניסו להורות הוראה ממש לחכמי התורה מעל דפי העתונות כיצד עליהם לפסוק...


לכאורה, מצאנו תקדים לאפשרות כזו, שפוסק ההלכה ינווט את פסקיו לקולא או לחומרא כרצונו, שהרי ב"ש ידועים כמחמירים כמעט בכל דבר, ולעומתם דרכם של ב"ה היא להקל. רח"ד הלוי שולל מכל וכל הבנה זו:


...כי כל דיין רב ומורה הוראה אשר יורד לחיקור דין מתוך מגמה וכוונה לחפש לכתחילה צדדי היתר וקולא על מנת להתיר, הרי זה רשע, וכל היורד לדין מתוך מגמה וכוונה לחפש צדדי איסור וחומרות על מנת לאסור, הרי זה שוטה, ואם מזיק הוא בכך לאדם מישראל או אף לממונו, הרי זה גם רשע. ולכן, כל המעלה על דעתו שב"ש נטו מלכתחילה לחפש חומרות, או שב"ה נטו מלכתחילה לחפש קולות, טועה ומטעה....


לכן מסביר הרב, שהבדלי השיטות בין ב"ש לב"ה נובעים מתכונותיהם הנפשיות. הגמ' בעירובין (יג ע"ב) אומרת ש"מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו". וקשה – וכי מידות טובות הן המדד לקביעת ההלכה? והסביר, שכיון שאופיים של ב"ה היה סבלנות ופתיחות כלפי הצד השני, ממילא סייעו בידם מידות טובות אלו לכוון יותר לאמיתה של תורה, ולכן זכו שנפסקה הלכה כמותם בד"כ. מכח מידות אלו, הם גם ידעו באופן טבעי "להטות אוזן קשבת לרחשי לב הזולת וייסוריו", וממילא יצא שברוב המקרים הם הקלו לציבור, ואילו ב"ש, הקפדנים והתקיפים, החמירו. אך ודאי שלא סימנו ב"ה מראש מטרה להקל, וב"ש להיפך, אלא שכך יצא להם מתוך מקורות ההלכה בלבד[5].


א"כ, לדעת רח"ד הלוי, ודאי שאין מקום כלל לפסיקת הלכה מגמתית, בשום פנים ואופן. ובאמת שכך נראה פשוט בסברא, שהרי תורתנו – תורת אמת היא, ולמי יש רשות להטותה מן האמת בכוונה תחילה, אפילו לצורך מטרה מקודשת כלשהי.


אמנם יש להקשות על הסברו הנ"ל בגמ' בעירובין, שהרי במס' שבת (טו.) מובא שבג' מקומות נחלקו שמאי והלל, והרואה יראה שמתוך ג' המחלוקות, באחת מהם שמאי מחמיר והלל מקל, ובשתיים האחרות שמאי מקל והלל מחמיר[6]. הרי שלהלל לא היתה נטיה להקל ו"להטות אוזן קשבת" אל צרכי הציבור, וא"כ איך הגיעו למצב שתלמידי שמאי פסקו בד"כ לחומרא מתוך נטיותיהם הנפשיות, וב"ה לקולא, וכי נפל התפוח כ"כ רחוק מהעץ[7]?


ועוד: גם אם נקבל את ההסבר שהתכונות הנפשיות של ב"ש וב"ה השפיעו על פסיקת ההלכה, אין זה מסביר את כל מחלוקות ב"ש וב"ה. שהרי במחלוקות הנוגעות לדרשות הכתובים, לא שייך לומר ששיקולים חיצוניים של צרכי ציבור משפיעים, ורק במחלוקות בעניין גזירות חכמים וכדו' שייך לומר כך[8]. והרי ב"ש מחמירים וב"ה מקלים גם בעניינים הקשורים לדרשות פסוקי התורה.


ולכן נראה לבאר, שמש"כ בעירובין שב"ה היו "נוחין ועלובין", הכוונה היא שצורת הלימוד שלהם הייתה מתוך ענווה וביטול כלפי מוסרי התורה שבדור (כמובן שלא ביטלו דעתם, אך הם היו מוכנים תמיד לשמוע ולקבל), ודרך לימוד כזו היא המיישרת את השכל ומביאה את האדם לכוון אל האמת, ולכן ההלכה בד"כ כמותם[9].


לפי דרך זו, נמצא שנותרנו ללא הסבר מניח את הדעת ל"תופעה" זו, שב"ש נוטים בד"כ להחמיר וב"ה נוטים להקל, שהרי כאמור גם קשה בסברא לומר שב"ש החמירו וב"ה הקלו מתוך מגמתיות, וכן מוכח מעצם זה שיש כמה וכמה[10] "קולי ב"ש וחומרי ב"ה", שלא תמיד הקולא והחומרא היו הקו המנחה בדרכי פסיקותיהם של ב"ש וב"ה. וצ"ע[11].


 


הִתַלֶה באילן גדול


הגמ' בפסחים (קיב ע"א) מספרת על ר"ע שהיה חבוש בבית האסורים, ושם צווה את רשב"י תלמידו חמשה דברים, והראשון שבהם: "אמר לו, אם בקשת ליחנק – היתלה באילן גדול".


הצעות רבות נאמרו בהסבר פשרו של משפט סתום זה[12]. למשל, רשב"ם מפרש – אם רצונך "לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך... למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו". ור"ח פירש – "אם רצית לשאול בדבר איסור, שאל חכם גדול ועשה כהוראתו"[13].


אך רש"י שם מפרש כך:


אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך.


התלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול.


נמצא שלפי רש"י, מותר לאדם לומר דבר הלכה בשם אדם גדול, אע"פ שלא אמרו, כדי שיקבלוהו ממנו. וזה תמוה – איך התירו לאדם לשקר רק כדי שיקבלו ממנו הלכה?


אך מצאנו כדבר הזה במקומות נוספים בש"ס[14], וכמו למשל בגיטין (כ ע"א): "נפק לוי דרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, משמיה דרבים וקלסוה"[15]. וכן בעירובין (נא ע"א): "רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא... אמר ליה... דתניא, רבי יוסי אומר... ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו"[16].


ולכאורה, מכל המקורות הללו אנו למדים, שלפעמים מותר לשקר כדי שתתקבל ההלכה, וא"כ, יש מקום לומר שה"ה כאשר רב סבור שיש לפסוק בצורה מסוימת, שהוא רשאי לשקר ולומר [או לכתוב] למשל שכך היא הדעה הרווחת בקרב הפוסקים.


בשו"ת חתם סופר (ח"ו - ליקוטים, סי' נט) כתב על המאמר הנ"ל "אם ביקשת ליחנק" וכו' בזה"ל:


ומ"ש שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל, לא שמעתי מפיו, ואולי התיר הרב לעצמו, על דרך שאמרו חז"ל: 'רצית להחנק תתלה באילן גדול'... ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת... והכלל – קושטא קאי.


א"כ, דעת החת"ס אינה נוחה משימוש להלכה בהיתר זה.


אך מצאנו שהשתמשו למעשה בהיתר להתלות באילן גדול, והוא בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי, יו"ד סי' רכג-רכד), בענין הלכה מסוימת שאמר מר רב יעקב:


ומר רב יעקב היו חולקין עליו כל בני דורו ואין בשתי ישיבות שעושה כמותו. ולא עוד אלא שכתב 'והדה מילתא אמרה מר רב יהודאי כי יתבין קמיה מר רב חנינאי ומר רב סמונאי'... ודאמר נמי משום רב יהודאי - איכא למימר דלא אמרה מר רב יהודאי, אלא מלתא אסתברא ליה ולא קבלוה בני דאריה מיניה ותליא במר רב יהודאי, כדאמור רבנן 'אם בקשתה ליחנק תתלה באילן גדול'.


והמג"א בסי' קנו[17] כתב:


אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה (עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב), ובסוף מסכת כלה (הלכה כ"ד) איתא: 'האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו, גורם לשכינה שתסתלק'. וכן הוא בברכות דף כ"ז, ע"ש בתלמידי רבינו יונה[18]. וצ"ע.


כמה תירוצים נאמרו ביישוב קו' המג"א. הברכי יוסף (יו"ד רמב, כט) מתרץ ע"פ תשובות הגאונים (חמדה גנוזה, סי' קב), שאם ברור לו לגמרי שהלכה זו נכונה, רשאי לאומרה בשם רבו כדי שיקבלוה ממנו, אך אם אינו בטוח בנכונותה לגמרי – אסור[19]. ובספרו מחזיק ברכה (או"ח קנו, ז) תירץ באופן אחר, שרק לתלמיד גמור אסור לתלות הלכה שלא שמע מרבו ברבו, אך לתלמיד חבר, וכ"ש למי שאינו תלמידו כלל, מותר, ובלבד שהגיע להוראה.


ובשו"ת שואל ונשאל (לרבי משה כלפון הכהן, מחכמי ג'רבא; ח"ה - יו"ד, סי' פז, אות יב) למד מדברי הברכ"י, שמותר לשקר לצורך בירור האמת[20]. לדבריו, לא רק שמותר לשקר באופן מצומצם זה של "נתלה באילן גדול", אלא כל שקר מותר. א"כ, אולי אפילו סילוף דברי פוסקים והצגתם באופן שמשתמע מהם כדבריו, או הצגת הפוסקים המתאימים לעמדתו בלבד והעלמת דברי החולקים עליו, תהיה מותרת לפי דברי מוהרמ"ך.


אמנם מסתימת הפוסקים נראה, שאין לסמוך על היתר זה של "התלה באילן גדול" למעשה, שהרי לא נפסק דין זה ברמב"ם ובשו"ע, ואדרבה, פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ת"ת ה"ט): "ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו", והביאו השו"ע להלכה (יו"ד רמב, כד).


 


מותר לשנות מפני השלום


בגמ' יבמות (סה ע"ב) למדנו:


וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי.


אמנם לא מצאנו שהובא להלכה ההיתר לשנות מפני השלום ברמב"ם ובטוש"ע, אך בדברי הפוסקים הוא הוזכר רבות.


והגרי"ח מבבל בשו"ת תורה לשמה (סימן שסד) נשאל:


מצינו בענין השקר שהוא חמור מאוד והוא מארבע כיתות וכו', ומצינו שנעשה בו היתר לפעמים שאמרו רז"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, וכן מצינו בגמרא דמציעא בפ"ב דף כ"ג שאמרו בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדבוריהו במסכתא בפוריא ואושפיזא, וכתבו התוספות ז"ל שם בדף כ"ג בד"ה באושפיזא הא דלא חשיב הכא דמותר לשנות מפני דרכי השלום כדאמרינן ביבמות דף ס"ה משום דהני נמי משום דרכי השלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני ע"ש. והנה יזדמן כמה עניינים שהאדם יוכל לעשות להם היתר לשנות בהם ולתלות ההיתר משום דרכי השלום ע"ד שנכללו גם הני תלת בדרכי השלום, על כן יגיד לנו מורנו אופנים אחרים שיש בהם היתר לשנות כדי שנדע את הדרך אשר נלך בו, ושכמ"ה[21].


ובתשובתו סוקר הבא"ח את כל הש"ס (ואח"כ גם ירושלמי ומדרשים), ומציין את כל המקומות בהם הוזכר היתר כלשהו לשקר. ובסיום דבריו כותב וז"ל:


הרי סדרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא, ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר ותלמדו דבר מתוך דבר, אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק.


ומוסיף ומביא מהגמ' בשבועות (לא ע"א) כמה אופנים של שקר המוזכרים בגמ' לאיסור, אף שאינם שקר ממש. וכן הביא את המעשה המובא במס' יבמות (סג ע"ב), על חייא בר רב שהיה מהפך דברי אביו לאמו בענין התבשיל, כדי שתעשה את רצון אביו, ואמר לו אביו שלא יעשה כך משום 'למדו לשונם דבר שקר', אך לא אסר לו כיון שכוונתו היתה להשכין שלום[22].


מאידך, כתב החת"ס (ח"ו ליקוטים סי' נט):


ומה שאמרו חז"ל 'מותר לשנות מפני דרכי השלום', לא היתה דעת הרמב"ן ז"ל נוח מזה עפ"י המובן הפשוט, ע"כ הפליג בפירושו על פסוק 'ואני זקנתי' עיי"ש[23]. והמג"א במוסריו סי' קנ"ו (ע"פ ספר חסידים סי' תכו) החליט דדוקא לשעבר ולא להבא, עי"ש.


אך כאמור, לכשנחפש בדברי הפוסקים נמצא שהשתמשו בהיתר זה לרוב, כפשטות דברי הגמ' ביבמות.


אך עלינו לדון בנוגע לנידוננו – האם ההיתר לשנות מפני השלום נכון גם בנוגע לפסיקת הלכה?


 


והנה, איתא במס' ברכות (מג ע"ב):


רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה: לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע? אמר ליה, הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל. ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד[24].


הרי לנו שרב פפא שינה מן האמת בעניין הלכתי, כדי שלא תיווצר אי נעימות בינו לבין מארחו. ומצאנו כעין זה בעוד מקומות בש"ס[25].


אם כן, מצד ההיתר לשנות מפני השלום יש לכאורה למצוא סימוכין לשיטת פסיקה מגמתית, כמובן בתנאי שהכל במסגרת הכללית של ההלכה, ושהמטרה היא לשם שמים ומתוך יראת שמים.


 


עת לעשות לה' הפרו תורתך


בכמה עניינים בש"ס התירו חז"ל איסורים שונים משום "עת לעשות לה'". בברכות (סג ע"א) התירו לשאול בשלום חברו בשם[26], ביומא (סט ע"א) התירו לצאת בבגדי כהונה מחוץ למקדש, ובגיטין (ס ע"א) התירו לכתוב תורה שבע"פ[27].


האם זהו היתר פרטי שרק לחז"ל היתה הסמכות לקבוע מתי יש להפר דברי תורה משום עת לעשות לה', או שזהו עיקרון שממנו אפשר ללמוד למצבים נוספים?


הדעת נותנת שאין לנו כיום מי שיוכל להתיר איסורי תורה או אפילו לבטל דברי חכמים מכח היתר זה. אך יתכן שמ"מ מותר לגדול בישראל לפסוק הלכה כשיטה מסוימת ושלא ע"פ כללי הפסיקה המקובלים, משום עת לעשות לה'. ואכן, כל היד המרבה לחפש בספרי השו"ת, וביחוד בדורות האחרונים, תמצא כהנה וכהנה שהשתמשו גדולי ישראל בנימוק זה כהצדקה לפסק הלכה מגמתי כזה או אחר. וכיון שאין לנו מקורות בנושא זה של דרך הפסיקה הנכונה, אין לנו אלא ללמוד מרבותינו וללכת בדרכיהם.


אמנם, כמובן שיש לחלק בין מקרה מסוים שבא לפני פוסק, ובו הוא רואה לנכון לחרוג מכללי הפסיקה הרגילים, משום צורך השעה, לבין שיטת פסיקה כוללת, שבה בכל שאלה שמגיעה אל שולחנו של הפוסק הוא אינו פוסק לפי הכללים המקובלים בהלכה, וכל זאת מטעם עת לעשות לה'. כדבר הזה לא מצאנו בעבר, למעט שיטות ב"ה וב"ש שבהם עסקנו בתחילת המאמר.


 


סיכום


במאמר זה ניסינו למצוא מהו היחס הראוי לשיטות של פסיקת הלכה הנובעת מתוך מגמה מסוימת, כאשר לצורך המגמה המדוברת הפוסק לפעמים סוטה מכללי הפסיקה המקובלים, או אפילו מסלף מקורות בפוסקים.


נראה שלמעשה יש מקום להתיר לשנות לפעמים בפסיקת ההלכה מן האמת, מפני השלום, או לצורך מטרה חשובה אחרת ולשם שמים, וכן לשנות מדרך ההלכה הסלולה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אך לא מצאנו היתר או תקדים לשיטת פסיקה שנוהגת כך באופן קבוע. לגבי ההיתר לומר דבר הלכה בשם אדם גדול שלא אמרו, ראינו שככל הנראה לא התקבל היתר זה להלכה ולמעשה.


המקור היחיד לשיטות פסיקה מגמתיות עקביות הוא שיטותיהם של ב"ש וב"ה, אך לא נראה שביכולתנו ללמוד מדרכיהם וליישמן הלכה למעשה בימינו, כיון שאיננו יכולים לרדת לסוף דעתם הרחבה ולהבין את שורשי השיטות השונות.


המתח שמורגש לעיתים בין ההלכה לבין מציאות החיים המודרנית, הוא זה שמביא אנשים בדורנו לחפש דרכים של פסיקת הלכה שמותאמת יותר להרגלי החיים. לוותר על האמת ההלכתית הצרופה, על מנת ליצור שלום והתאמה של היהדות למציאות המודרנית המורכבת בה אנו חיים. יה"ר שנזכה בקרוב לגאולה השלמה, שתביא בכנפיה חיבור מושלם של התורה והחיים, ההלכה והמציאות היומיומית, ותתקיים בנו נבואת זכריה (ח, יט) "והאמת והשלום אהבו".



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")


 





[1] שעצם השימוש הרווח בו, אולי בא לתת לגיטימציה לפסיקת הלכה ל"היתירא" – שהנה הגמ' עצמה קובעת שישנה עדיפות להיתרים ולא לאיסורים! למען האמת, דוקא מביטוי זה – לפי פירושו האמיתי – ניתן ללמוד להיפך: המשפט "כח דהיתירא עדיף" מובא בש"ס 9 פעמים (למשל: ברכות ס.). הוא מובא כאשר, למשל, ר"י מקל במקרה מסוים, ור"מ מחמיר. ומקשה הגמ' – מדוע לא חלקו התנאים במקרה שבו יש יותר מקום להקל, ויש בו יותר חידוש – שאפילו בזה ר"מ מחמיר? ומתרצת "כח דהיתירא עדיף", כלומר – התנא מעדיף להשמיענו מחלוקתם במקרה הנוכחי, להראות שאפילו בזה ר"י מקל. במילים אחרות: יש יותר חידוש לומר שפלוני מקל, מאשר לומר שאלמוני מחמיר, ומדוע? כיון שהנטיה הטבעית היא להחמיר! (ועי' ביצה ב: ברש"י ד"ה דהיתירא).




[2] אפשר לקרוא לה "פסיקה חזונישניקית", או "בריסקאית", אך במחוזותינו – למרבה הפלא – מקובל יותר לקרוא לה "פסיקה חרדית", למרות שאין שום קשר בין דיני "מתקן מנא" בשבת, לבין "ציוניות" או "תורה ועבודה", וצע"ג בזה.




[3] יש הרואים כך את שיטת הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל. עיין בספר 'ממרן עד מרן' של הרב בני לאו.




[4] וזאת למודעי: את רוב ככל המקורות שהובאו להלן מצאתי ע"י חיפוש במאגרי מידע כגון "פרויקט השו"ת", "אוצר החכמה" וכיו"ב. יה"ר שיזכני ה' לבקיאות בש"ס ופוסקים ובכל התורה כולה, ולא אצטרך לכל אלו...




[5] אח"כ מצאתי ראיתי שכיו"ב הובא בקובץ 'ישורון' (תשס"ד), במאמר שכתב רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, עמ' תרכב-תרכה, וסמך דבריו על דברי הגר"י סלנטר בספרו "אור ישראל". וכן הובאו דבריו ב"אוצרות ירושלים", קכד, שפא-שפד.




[6] ולא זו בלבד, אלא שהחומרא ששמאי מחמיר (לענין חלה) היא רק פי שתים מהלל, ואילו החומרא שהלל מחמיר, במח' אחת (לענין שאובין במקוה) היא פי ארבע מדעת שמאי, ובמח' נוספת (לענין נדה) מחמיר הלל פי כמה וכמה משמאי. ע"ש.




[7] בגמ' בשבת שם, בכל ג' המחלוקות מובא שבנוסף לדעות של שמאי והלל, היתה דעה נוספת של חכמים, "לא כדברי זה ולא כדברי זה". במח' הראשונה שם (השיעור המחייב בחלה), חכמים עושים "פשרה" בין שמאי להלל (לא קב ולא קביים אלא קב וחצי), במח' השניה (שיעור שאובין הפוסלין במקוה) חכמים מחמירים יותר מכולם (לא י"ב לוג ולא ל"ו לוג, אלא ג' לוגין), ובשלישית (אשה שרואה דם) מקלים יותר מכולם (לא 'דיה שעתה' ולא 'מפקידה לפקידה' אלא המאוחר שביניהם). להלכה פוסקים בג' המקרים כחכמים. ובאמת, בהסתכלות כללית, חכמים היו בדיוק ממוצעים בין שמאי והלל, ולא נטו לקולא או לחומרא, ואולי לכן זכו שתקבע שם הלכה כמותם, כי לא ההתחשבות בציבור היא הנכונה להלכה, אלא דרך היושר והמיצוע, וכמש"כ המהר"ל (נתיבות עולם נתיב הכעס פ"א): "וידוע כי הקפדן מפני גודל כעסו יוצא מן השיווי לגמרי, וההלכה הוא הדרך שאינו יוצא לימין ולשמאל כלל, רק הולך בשיווי אינו סר לימין ולשמאל".




[8] אמנם, לאחר תקופתם, היה יותר מקום להכניס שיקולים של צרכי הציבור בפסיקת ההלכה גם במחלוקות בדאורייתא, ומכח שיקולים חיצוניים אלו – לפסוק כדעה מסוימת הקיימת כבר. אך בתקופת ב"ש וב"ה טרם היה ריבוי דעות שאפשר לנקוט כאחת מהן, והם עצמם קבעו את ההלכה ע"פ מה שיצא להם מהפסוקים, ולכן לא שייך לומר ששיקולים חיצוניים השפיעו על פסיקותיהם. וכך נראה מדברי הירושלמי בחגיגה (פ"ב ה"ב), שבראשונה הייתה רק מחלוקת אחת, על סמיכת קרבנות ביו"ט, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד'. הרי שעד אז הייתה מסורת אחידה, וא"כ א"א לומר שמח' ב"ש וב"ה היו תלויות במסורות שונות, אז יש מקום לנקוט כאחת מהן לפי צרכי הציבור [אגב: התוס' בחגיגה (טז. בד"ה יוסי), הקשו, שלפנינו במס' שבת (טו.) יש רק ג' מחלוקות בין שמאי להלל, ולא ד'. ולכאורה נראה פשוט, שכוונת הירושלמי היא, שכאשר עמדו שמאי והלל ונחלקו בג' דברים, העמידו את מספר המחלוקות הכללי על ד', כי כבר היתה מחלוקת אחת לפניהם. וכך נראה מפי' קרבן העדה שם].




[9] ולפ"ז מובנים דברי הגמ' בעירובין שם, שלאחר שאמרה שהלכה כב"ה "שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן", מביאה הגמ': "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי: משם ראיה? אף הן אמרו לו: אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך", ומסיימת הגמ': "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו...".


וקשה, הרי דוקא במח' ב"ש וב"ה לענין סוכה, נפסקה הלכה כב"ש (עי' סוכה ג. ועי' תוס' שם בד"ה דאמר, שכתבו שמה שהמעשה בזקני ב"ש וזקני ב"ה הוא לגבי המח' בסוכה גדולה, ובזה הלכה כב"ה, וכדמוכח בברכות יא. [תוס' כתבו ששם מסקינן דהלכה כר"י החורני, ובאמת שלגירסתנו שם לא נמצא שפסקו כך] ורק בסוכה קטנה נפסקה הלכה במס' סוכה שם כב"ש. אך עי' רי"ף רפ"ק דסוכה שפסק כב"ש בתרי פלוגתי, וכ"פ הרמב"ם [פ"ו מלולב ה"ח] והשו"ע [או"ח תרלד, ד]. וע"ע בירושלמי סוכה (פ"ב ה"ח), שמשמע שלמסקנתו הלכה כב"ש במשנה שם), ואיך מובאת משנה זו כראיה לסתור? ורש"י פירש שמשם הוכיחו שב"ה היו מקדימים שברי ב"ש לדבריהם, שהזכירו ב"ה את "זקני ב"ש" קודם, ואח"כ את "זקני ב"ה". אך קשה, שפשט הגמ' הוא שהקדימו את דברי ב"ש לדבריהם. ואין לומר שהראיה היא מהרישא של המשנה, שהובאה קודם דעת ב"ש ואח"כ דעת ב"ה, שהרי בכל הש"ס כך הוא, ומה מצאו במשנה זו, ועוד, שאין זו ראיה כלל, שהרי כך בחר רבי לסדר את המשנה, ומנלן שכך היו נוהגים ב"ה?


אך לפי הנ"ל נראה ליישב, שהגמ' הביאה דוקא משנה זו, כיון שבה אנו רואים את שני העניינים (התלויים זה בזה) המוזכרים בגמ' במעלת ב"ה: א. שהיו נוחין ועלובין. ב. שהיו שונים דבריהן ודב"ש, ומקדימים דב"ש לדבריהן. את העניין הראשון – היותם נוחים ועלובים, רואים אנו מצורת הדיבור המובאת בדו-שיח בין ב"ש לב"ה, בעוד ב"ה מכבדים את ב"ש ומזכירים את "זקני ב"ש", ואח"כ את "זקני ב"ה", ב"ש, לעומתם, משתמשים בלשון חריפה של ביטול "אם כן היית נוהג – לא קיימת מצות סוכה מימיך!". ובנוגע לעניין השני: הרי יש המסבירים שרבי סידר בכל הש"ס את ב"ש לפני ב"ה, כי הדעה המוזכרת באחרונה היא זו שנשארת להלכה [עי' למשל "יסוד המשנה ועריכתה" לר"ר מרגליות, פ"ה, עמ' לב-לז]. ממשנה זו בסוכה, מוכח לא כך, שהרי כאן הלכה כב"ש, ובכ"ז מובאת דעתם בתחילה כרגיל ולא לבסוף. וא"כ, מדוע באמת סידר רבי את ב"ש לפני ב"ה? על כרחך שבא ללמדנו דרך לימודם של ב"ה, שהיו שונים קודם את דעת ב"ש ואח"כ את דעתם (או לחילופין את דרך לימודם, ההפוכה, של ב"ש). לכן, דוקא משנה זו הובאה כראיה לכך שהיו ב"ה מקדימים דב"ש לדבריהם!




[10] סה"כ לפחות כ"ד מקומות, עי' עדויות פ"ד, ובתוספתא עדויות פ"ב ה"ב וה"ה-ח.




[11] ומצאתי בספר "ענבי ציון" (לרבי יהודה בן ציון זקס, תרפ"ח. חלק 'פלפול והלכה', נתיב ד, בהגהה [עמ' 277 ואילך]), שהסביר שלב"ש ולב"ה היו שתי גישות שונות בהלכה: ב"ש סברו ש"יקוב הדין את ההר" ושאין לוותר אפי' על קוצו של יו"ד בהלכה, ואילו ב"ה סברו שיש לחבר בין התורה ובין החיים המעשיים, כדי שיתאימו זה לזה, ולכן תמיד פסקו לקולא. במילים אחרות ניתן לומר שלדעת המחבר הנ"ל, אכן היתה מגמתיות של ב"ש וב"ה, כ"א מה'בתים' בדרכו הוא.




[12] ועיין בספר 'בית אהרן' (על כללי הש"ס ושמות תנאים ואמוראים, אהרן מגיד, ניו יורק תשכ"ה) חלק ג, עמ' תיב והלאה, שהאריך בזה והביא ביאורים נוספים בדברי הגמ'.




[13] והובא גם בספר הערוך ערך חנק, וע"ש שהוסיף – "בדבר איסור – כלומר, שאתה צריך לדון דין חמור בדיני נפשות". וע"ע בפירוש "הפלאה שבערכין", ובפירוש "נר ערוך" (הובאו בש"ס עוז והדר על הערוך שבסוף המסכת), שפירשו באופן נוסף, כל אחד בדרכו.




 [14]בפרק הבא, בענין "מותר לשנות מפני השלום", נביא משו"ת תורה לשמה, שאסף בזה מקורות רבים מרחבי הש"ס.




[15] אמנם אי משום הא לא איריא, שיש לומר שאכן גם רבי אמר זאת וגם תנאים אחרים, וכן נראה מהגמ' בגיטין עז ע"א, שם איתא (בעניין אחר) להיפך "נפק ר' חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה, משמיה דרבים ולא קלסוה", וכי למה היה לו לשנות מהאמת ולומר משמיה דרבים לאחר שכבר קבלוה מיניה? ע"כ ששמע גם מרבי וגם מרבים. אפשר גם לפרש שלוי ור' חייא שכחו גירסתם ולא היו בטוחים אם שמעו משם "רבי", בלי מ"ם בסוף המילה, או משם "רבים", עם מ"ם, ולכן ניסו את שני האפשרויות ע"מ לבדוק איזו מהן יקבלו החכמים. ומ"מ אין מגמ' זו ראיה לכך שמותר לשנות את שם האומר.




 [16]וע"ע שבת קטו ע"א ("אתא איגרתא ממערבא...", וברש"י), פסחים כז ע"ב ("וסבר אתנייה איפכא..."), ויותר מזה בחולין קיא ע"ב ("לרבך יהיבי ליה ואכל...", וברש"י), שם האכיל אחד האמוראים מאכל לחבירו, שלשיטת האוכל היה אסור, ע"י שהטעהו ואמר לו שגם רבו אכל ממאכל זה, אך עי' ריטב"א, חת"ס, ו'באר שבע' (שם), שהסבירו גמ' זו בדרכים שונות [אגב, אולי גמ' זו היא המקור למנהג ה"שיריים" אצל האדמורי"ם – אם רבך אכל, האם יעלה על הדעת שאתה לא תאכל מהשיריים שלו?!...].




[17] שם מביא המג"א דינים רבים והרבה הנהגות טובות מהגמ' שלא נכנסו לשו"ע.




[18] עיין מחצית השקל שמבאר מדוע הוצרך המג"א להביא גם ממסכת כלה וגם מתר"י.




[19] כעין זה כתב בפירוש כבוד יו"ט (לרבי יום טוב דאנון, מחכמי איזמיר), שדין השנוי בברייתא או שקיבלו מחכם אחד רשאי לאומרו בשם חכם אחר אם כך יקבלו ממנו יותר, אך דין שחידש מעצמו אינו רשאי לאומרו בשם אחר.




[20] "אשה אחת היתה עסוקה בצרכי ביתה תוך חדר אחד, ונתעכבה שם שיעור מה, ושאלה בעלה למה היא יושבת שם לבדה, והשיבה לו – וכי אינך יודע? והבין מזה הבעל שהיא טמאה. ושאל לה עוד – מתי היה זה, ומיהרה לענותו – וכי חשבת שהאמת כן, איני כי אם משחקת בך. אם אשה זו מותרת לבעלה". ואח"כ הסתפק הגהמ"ח "האם יכולה לתת אמתלא לדבריה המועלת לפום דינא אפילו בשקר, כיון שבאמת היא טהורה". והוכיח מהברכ"י הנ"ל שמותר לה (עי' שם בסוף הסימן, מה שכתב המחבר בענוותנותו. בכלל, נקרא שם הספר "שואל ונשאל" ולא "ומשיב", כי המחבר סבר, לפי רוב הענווה, שאינו ראוי להיות בגדר "משיב", וכפי שכתב בשער הספר, ע"ש. גם מחתימתו ניכרת ענוותו, שהיה חותם המ"ך - מלשון עני).




[21] ושכרו כפול מן השמים.




[22] ופירש המאירי שם שכיון שרב ידע בעצמו שאינו מקפיד על אשתו שעושה ההיפך מדבריו, לכן סבר שאין היתר לשקר בזה כיון שגם ללא השקר לא יפגע שלום הבית.




[23] חז"ל (ב"מ פז ע"א) למדו מפס' זה שמותר לשנות מפני השלום, שהרי שרה אמרה בליבה "ואדוני זקן" על אברהם, והמלאך אמר לאברהם שאמרה "ואני זקנתי" על עצמה. הרמב"ן עה"ת (בראשית יח, יג) מפרש: "ואני זקנתי – הוא פירוש 'אחרי בלותי'. ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה 'ואדוני זקן', כי היה ראוי שיאמר 'ואני ואדוני זקנים', כי שרה בשניהם תצחק". כלומר: שרה באמת אמרה על שניהם שהם זקנים, אך המלאך הזכיר רק את דבריה על עצמה, והשמיט את מה שאמרה על אברהם שהוא זקן. לפי פי' זה, ההיתר לשנות מפני השלום קטן במידה משמעותית, אין כאן היתר לשקר ממש, אלא רק "לשנות" – לא לומר את כל האמת אלא רק את חלקה.




[24] ועיין "גליון הש"ס" שם, ובספר "משנתו של רע"א בגליון הש"ס" לרח"ד שעוועל (עמ' קל), בכל דבריו.




[25] למשל יבמות קו ע"א "חלוץ לה ובכך אתה כונסה". עיין בשו"ת תורה לשמה הנ"ל, שבין שלל המקורות שהביא פזורים כמה דוגמאות לשינוי בפסיקת הלכה או בעניין הלכתי מפני השלום או לצורך עניין חשוב כלשהו.




[26] אמנם כתב רש"י (שם נד ע"א ד"ה ואומר עת לעשות) שהתירו "להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור", משמע שלא התירו איסור ממש.




[27] וכן בכריתות פ"א מ"ז התיר רשב"ג ליולדת שיש לה ספק במניין הקרבנות, להביא קרבן אחד בלבד, ופירשו רע"ב ותפא"י שהוא משום עת לעשות לה'.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7248

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: