ישיבת כרם ביבנה

חתונה במקום שאין עשרה

ר' מאור מאיר תורג'מן

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

כלה בלא ברכה


איתא בכתובות (ז ע"ב):


גופא, אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה". ורבי אבהו אמר: מהכא: "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל".


כאן אנו לומדים המקור לברכת חתנים בעשרה (ראה בהערה נפק"מ בין שני המקורות שהביאו האמוראים[1]).


ואיתא במסכת כלה ריש פרק א:


כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה.


ונחלקו הראשונים מהי המשמעות "בלא ברכה" - האם המשמעות היא בלא ברכה ממש או בלא חופה. ובשיטה מקובצת (כתובות שם) כתב:


דהא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכי היכי דנדה אסורה להתייחד כל זמן שלא בעל הכי נמי כלה בלא ברכה ולכך צריך לברך מקודם כדי שיוכלו להתייחד.


ומבואר שאכן כלה בלא ברכה היינו בלא ברכה ממש.


וכן מבואר בחידושי הר"ן מסכת פסחים (ז ע"ב):


ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס כלה לחופה, לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תהלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותה, וכן נראה מדברי בה"ג, אבל הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות כתב שצריך לברך אותן קודם נשואין, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ולא מפני שהוא בכלל מה שאמרו כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכת השבח הן, אלא מפני שהחופה יחוד הוא ובעי ראויה לביאה, והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה.


ומשמע שסובר ברכה ממש.


 


זמן ברכות הנישואין


והנה יש מחלוקת בעניין ברכות הנישואין האם מברכים לפני שנכנסה הכלה לחופה או לאחר שנכנסה לחופה, ויסוד המחלוקת טמון בנקודה שאמרנו, האם זה מצד "כלה בלא ברכה", היינו ברכה ממש, או ש"בלא ברכה" היינו חופה[2]. ומצאתי בהגהות המרדכי (קידושין רמז תקמה):


ועוד אמרי' פרק הניזקין מעשה בארוס וארוסה שנשבו לבין העובדי כוכבים והשיאום זה לזה אמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע מליגע בה ותו לא מידי שמשון בר' אברהם זלה"ה. ועוד כתב שם לפני... ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות וכי תעלה על דעתך דאם אין עשרה במדינה לא תכנס אשה לפי שברכת חתנים בעשרה.


ומשמע להדיא שהברכות לא מעכבות.


ופסק השו"ע (אה"ע סי' סב סע"א) כדעת הרמב"ם, שצריך לברך לפני הנישואין:


צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נשואין, והן שש ברכות. ואם יש שם יין, מביא כוס יין ומברך על היין תחלה, ומסדר את כולם על הכוס, ונמצא מברך ז' ברכות; ואם אין יין מצוי, מברך על השכר.


וכתב הבית שמואל על אתר (סק"א):


קודם נישואין - כ"כ הרמב"ם ולשיטתו שפיר משום דס"ל חופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלא ברכות אף על גב דס"ל ברכות אין מעכבין מ"מ לכתחלה בעינן שאל יחסר שום דבר.


ומשמע, שהרמב"ם סובר שאמנם הייחוד זה החופה, וצריך ברכה ממש לפני הייחוד הזה - אך אף על פי שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה, אין המשמעות שאסורה בלי ברכות, אלא רק דין לכתחילה הברכות ואין מעכבות.


ובסעיף ד כתב השו"ע:


אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון; אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת אשר ברא, אינו צריך עשרה. (ומ"מ ג' בעינן) (הר"ן פ"ק דכתובות).


משמע, שצריך עשרה גדולים לברכות הנישואין, אך לא הוזכר אם מעכבות הברכות את הנישואין או לא. אך הח"מ על אתר (סק"ג) כתב:


אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה - ועיר שאין בה עשרה וא"א להביאם שם ממקום אחר אסור לעשות שם נשואין אלא צריך החתן והכלה לילך למקום שיש שם עשרה ולהכניסם שם לחופה ואם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול אז הוי כדיעבד וברכות אין מעכבות ויכניסנה לחופה בלא ברכה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים כמו שנתבאר למעלה סי' נ"ד וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"מ.


משמע מכאן שבדיעבד, כאשר שאין עשרה - אפשר לערוך את הנישואין וברכות לא מעכבות את החופה, ולאחר כמה ימים יברכו שנית, ובנידון ששאלנו לפי זה ניתן לברך בעיר שאין בה עשרה.


 


סתירה בדעת מרן השו"ע


אך בבית יוסף אבן העזר סימן סב כתב בשם הרשב"א:


ונשאל הרשב"א על עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נישואין ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר והשיב ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ובכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב) סימן ק"מ כתב בשם תשובת המיימוני (תשו' דשייכי להל' אישות סי' יח) דאין ברכות מעכבות דיעבד דמסתברא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עד כאן לשונו.


וכתב הבית יוסף על כך: "ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו".


ומבואר, שהרשב"א סובר שאין לברך בפחות מעשרה ברכת חתנים ואם אין עשרה אין לערוך נישואין. ותרומת הדשן השיג עליו וכתב שלא יתכן שבמקום שאין עשרה אנשים לא תינשא אישה, ומשמע גם שהבין מהרשב"א שברכות מעכבות ממש את תהליך הנישואים, ואי אפשר להנשא בלעדי הברכות בעשרה, ולבסוף הכריע הבית יוסף כדעת הרשב"א.


ומכאן נראה שסובר מרן בב"י שהברכות אכן מעכבות ואין להינשא בעיר שאין בה עשרה אנשים. ולא כמו שכתבו הב"ש וח"מ וגם הט"ז כתב כדעתם (בסי' סב סק"ג).


אך כך היא לשון הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י הלכה ו):


המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.


ומשמע שברכות הנישואים לא מעכבות, ואם אירס וכנס לחופה ולא בירך הרי זו נשואה גמורה! ותמיהתנו תגדל, שנראה שכך פסק מרן השו"ע בסימן נה סעיף ג:


אירס וכנס לחופה, ולא ברך ברכת חתנים, ה"ז נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים; וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואח"כ יהיה מותר באשתו.


ועולה מכאן להדיא דלא כמו שפסק בבית יוסף, וזה סותר לדברינו הראשונים בהסבר דבריו של מרן השו"ע.


 


תשובת הגר"ע יוסף


וכן העלה סתירה זו בשו"ת יבי"א (חלק ב' אבן העזר סימן ו, אות א), ותירץ, שמה שמדובר בסימן נה היינו לעניין הקניינים, הירושה והפרת נדריה, אך לעניין שתהיה מותרת לו – לא נאמר. וכמו שהעלה הב"י בסימן סב. ולהלכה פסק בשו"ת יבי"א שאכן הברכות מעכבות אפילו בדיעבד, ואם בירך בלי עשרה יחזור ויברך.


וכן מוכח, שבאמת הבית יוסף סובר שאין להנשא במקום שאין עשרה אנשים, שהרי גם הרמ"א בדרכי משה (הקצר, סי' סב אות ח) השיג עליו שם וכתב:


ואין דבריו נראין, אלא אין הברכות מעכבות כמו שנתבאר לעיל בסמוך ומיהו לכתחלה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה.


משמע שלהבנת הד"מ, מרן הבית יוסף הכריע שהברכות מעכבות.


 


דברי שו"ת נודע ביהודה


בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' נו) כתב:


ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה.


רוצה לומר, שבדיעבד עלתה ברכה אף בלי עשרה. וראייתו ממסכת מגילה (כג ע"ב) מהא דתנן:


אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.


וכתב הנו"ב: "והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר".


ולמד מכך, שלכן גם בדיעבד שאין עשרה יוצא ידי חובה והרי כנשואה לכל דבריה.


 


קושיית היביע אומר


אך ביבי"א (שם) השיב על דבריו וכתב:


ונהירנא כד הוינא טליא שהשגתי על הגאון ז"ל שנעלם ממנו ד' הרז"ה בעל המאור בפ"ק דמגילה (ה) שכ' דע"כ לא קאמר רב אסי דמקרא מגילה בעשרה אלא לכתחלה, אבל אם קראה ביחיד יצא. תדע דהא לא תנן לה במתני' דתנן לקמן (כג:) אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה, מכדי במס' מגילה קיימינן, אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן בפחות מעשרה, ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי. אלא ודאי דלכ"ע אם קראה ביחיד יצא, דהכי אמרינן קורין אותה בעשרה, ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה וכו'. ע"כ. מבואר להדיא דכל הנך דתנן במגילה (כג:) הוו לעיכובא, ואמטו להכי לא תנן מקרא מגילה בהדייהו. שאילו היה כ"ז למצוה ולא לעכב, הן עוד היום תקשה דאמאי לא תנן מקרא מגילה בהדייהו... אלמא דאינהו נמי אזלי ומודו לד' הרז"ה דמתני' לעיכובא תנן. ודלא כהנוב"י הנ"ל. ע"ש.


ומשמע שרק קריאת מגילה אינה לעיכובא כשאין עשרה, שהרי גם יחיד יוצא ידי חובה, אך שאר הדברים ובתוכם ברכת חתנים הוי לעיכובא. ובאמת סיים הנו"ב עצמו בדברים אלו וז"ל:


ולפי שראיות הנ"ל אינן ברורות כל כך אין הפסד שכאשר יזדמן שם נישואין יעמדו גם הזוג הזה סמוך לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו להחתן וכלה האחרים.


ובפת"ש (סי' סב סק"ז) מובאים דברי הנו"ב ומשמע שפוסק כמותו להלכה שאם בירך אפילו בלי עשרה יצא ידי חובה.


ובערוך השולחן (שם, סעי' יג) פסק:


יראה לי, דאם התחילו ברכת חתנים בעשרה ויצאו מקצתן דגומרין אותם אפילו בפחות מעשרה דהרי אפילו בקדיש וקדושה הדין כן כמ"ש בא"ח סי' נ"ה וכ"ש בברכת חתנים ועוד דבחדא משנה תנינן להו בפ"ג דמגילה ובוודאי שדיניהם שוה, ויש מי שרוצה לומר דאם ברכו לברכת חתנים בפחות מעשרה עולים בדיעבד וא"צ לברכם עוד ולא משמע כן מכל הפוסקים [עי' נוב"י סנ"ו שהביא ראיה מתוס' והמעיין בירושלמי דמגילה אין ראי' משם וכ"כ נכדו בסיה"מ].


משמע שהעלה שלא כנודע ביהודה להדיא. וכן משמע בשו"ת שבט הלוי ועוד פוסקים.


 


להלכה


והעולה מכל הנ"ל, שלברך שבע ברכות בלי עשרה לכתחילה - לכולי עלמא אין לברך, וכולם מודים לזה. אך לעניין אם מעכב הנישואין, יש לומר שלפי מה שראינו לאשכנזים ניתן להקל ולהנשא בלי עשרה במקום שאין עשרה, אך כמובן לא לברך, ואח"כ שיזדמן להם חתונה אחרת ישמעו שם ויצאו ידי חובה, אך לפוסקים כדעת מרן השו"ע יש להמנע מלהנשא בלי עשרה.


וכך סיים ביבי"א שם, וז"ל:


המורם מכל האמור שנראה מד' מרן וכמה מגדולי האחרונים שברכות הנישואין (בעשרה) מעכבות, ואם א"א לעשותם בעשרה אין לשאת אשה בלי ברכה. אכן ראיתי בס' בן איש חי (פר' שופטים אות יד), שפסק במדינה שאין שם עשרה וא"א להביא עשרה מעיר אחרת, שיש לסמוך על המקילים שיעשו חופה שם ויברכו אשר ברא דוקא, ואח"כ כשיזדמנו במקום שיש עשרה יעמדו אצל החופה שתהיה שם וישמעו ז"ב ויכוונו לצאת י"ח. ע"כ. לכאו' פסק זה היפך דעת מרן שקבלנו הוראותיו.


ובסוף כתב: "ולפע"ד יש לצדד שלא ישא בלי ז' ברכות. ועד חזון למועד לדון בזה למעשה. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן".


 


ארוס וארוסה שנשבו


אכן יש להוסיף, בעניין הקושיא שמובאת במרדכי שהבאנו לעיל בעניין מעשה בארוס וארוסה שביקשה הארוסה מהארוס כאשר נשבו, שלא יגע בה מכיון שאין להם כתובה, אך ראינו שמצד שלא בירכו לא אמרה לו, ומשמע שברכות לא מעכבות, ואם כן גמרא מפורשת סותרת לכאורה לדין שהעלנו. וכך העלה בשו"ת יביע אומר שם (באות ו) בשם שו"ת נחלת שבעה ומשפטי עוזיאל. ושם מובא, שכל מה שמרן בב"י הקשה על תרומת הדשן היה רק לדחיית סברתו אך לעניין דינא סובר כמותו.


והתשובה לזה בקיצור, ששם בארוס וארוסה היו מיהודה, ששם היו מברכים בשעת האירוסין. אך אם כן קשה מדוע כתובה לא היה להם? וי"ל דאין הכי נמי שהייתה אלא שאבדה, ובקשר לקושיא שמרן בבית יוסף רק דחה הטעם אך מסכים לדינא עם תרומת הדשן, י"ל שלא לחינם הד"מ השיג על הב"י לומר שהב"י סובר שברכות בעשרה בעי.


ומעניין לעניין באותו עניין, יש לנו לשאול מדוע הברכה כאן מעכבת, הרי קימא לן שברכות לא מעכבות. ושאלתי את מורנו הרב סרף על העניין הנ"ל והשיב שרבנן עשו את הברכות הנישואים כברכות הנהנין, ומאחר ואין לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, לכן יש עיכוב בנישואים כשאין עשרה.


 


לקיחה לשם נישואין


ויש לשאול עוד שאלה גדולה על כל העניין הנ"ל, איך מותר לקחת פילגש? הרי כמו שהעלנו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה, ומצינו שברכות מעכבות לחלק מהפוסקים אם כן מה יסבירו הפוסקים?


וכתב הבית שמואל (סי' כו) על העניין הנ"ל:


וא"ל איך ס"ד לומר דליכא איסור בפלגש הא קי"ל כלה בלא ברכה אסורה כנדה ופלגש היא בלא ברכה וקידושין וגם קשה איך מותרת למלך כבר תירץ בתשו' הרמב"ן סי' רפ"ד דוקא כשרוצה לישא אשה שתהיה קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם אז אמרה התור' שיקדש אותה ויכנוס אותה לחופה ויברך ז' ברכות אבל פלגש אין צריך ברכה וקידושין.


מדבריו עולה, שכל הצורך בברכות הוא דווקא כשאדם רוצה לקחת אישה לשם נישואין ממש, אך כאשר אינו מעוניין לאוסרה על כל העולם ושתהיה מיוחדת לו - אין הברכות מעכבות.[3]



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")





[1] נפק"מ בין המקורות: האם צריך עשרה אנשים שראויים להשלים למניין, או שיהיו עשרה נוכחים בסתם: אם אנו לומדים מהמקור של "במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל" - משמע שצריך ממש עשרה אנשים שמהווים מניין כענייני תפילה, אך אם נאמר שאנו לומדים מהמקור של "ויקח עשרה אנשים", משמע צריך רק שיהיה דבר שפרהסיא, ואפשר ע"י כל אדם, אפילו עבד אפילו אישה, והשולחן ערוך בסימן סב סעיף ד' פסק, שמשמע שצריך אנשים הראויים למניין (בשם מורנו הרב סרף).




[2] בעניין זה שואלים הראשונים והאחרונים, איך אפשר לברך תחת החופה, הרי בעינן עובר לעשייתן? וכמה תשובות בדבר: א. לרמב"ם - הייחוד זה עיקר החופה ולכן מברכים לפני. ב. אלו ברכות השבח. ג. ספר המקנה - כיון שאי אפשר בעניין אחר לכן מברכים תחת החופה ממש. ומ"מ קשה על שיטת התוס', שהרי משמע שהחופה היא הכיסוי בהינומא, ותירץ הח"מ (סי' א) שהדבר חל למפרע, ע"ש.




[3] יהי רצון שהדברים יהיו להצלחת השיעור בכל מילי, בתוך שאר עם ישראל.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7243

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: