ישיבת כרם ביבנה

כמה ישהה בין בשר לחלב?

יעקב אביעד דואני

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

ראשית דבר


סוגיה זו של זמן ההמתנה בין בשר לחלב מסועפת היא ומחולקת לשלל מנהגים. כמו כן, מביאה היא אותנו לשאלות גדולות בדרכי הפסיקה הלכה למעשה, מה היחס בין מנהג ישראל לפסק הלכה ועוד.


זכיתי השנה להיכנס לעולם ההלכה בכולל בישיבה, בראשות הרב זכריה טובי שליט"א, לעסוק בסוגיות השונות של איסור והיתר, וראשית הלימוד הייתה בענייני בשר וחלב.


אין במאמר זה להכריע להלכה כי אם לצורך העיון והבקיאות בסוגיא.


נקדים שסוגיית ההמתנה בין בשר לחלב חשובה היא ומרכזית בנושא זה של איסור והיתר.


ננסה בס"ד לחקור את שורשה ומשם למחלוקות הראשונים והאחרונים ומנהגי ישראל בנידון שכמו שנראה השפיעו הם על פסיקת ההלכה.


יהי רצון שהדברים יהיו דברי אמת ולא יארע דבר תקלה על ידי וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.


 


איסור עוף בחלב


ראשית נפתח בחובת ההרחקה הנדרשת בין עוף לחלב.


אך לפני שנוכל לעסוק בשאלה זו נצטרך לדון האם איסור אכילת עוף וחלב דאורייתא או דרבנן?


המשנה במסכת חולין (קיג ע"א) אומרת:


מתני'. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ואסור בהנאה, בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה - מותר לבשל ומותר בהנאה. ר"ע אומר: חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו כל נבלה, ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, את שאסור משום נבלה - אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב - ת"ל: בחלב אמו - יצא עוף שאין לו חלב אם.


עולה מהמשנה לכאורה שלכולי עלמא איסור אכילת עוף וחלב הוא לא מהתורה. באשר לחיה הגמרא שם בדף קטז ע"א אומרת שנחלקו בזה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא:


מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא? איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר: חיה דאורייתא, ור' עקיבא סבר: חיה דרבנן.


ופוסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פ"ט ה"ג) כרבי עקיבא שאמר שחיה ועוף אינם מן התורה:


אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו.


וכן הביא הרא"ש (פ"ח סימן נא) שכן דעת הרי"ף ואחריו הטור בסימן פז, וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (הארוך והקצר ב"ג ש"ד פד ע"ג) וכך פסק למעשה השו"ע (יו"ד סימן פז סעיף א).


אך בניגוד לכל הני רבוותא כתבו שם התוספות בד"ה 'בשר בהמה טהורה':


הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב


כלומר, לפי התוס' אמנם ר"ע סובר שחיה ועוף אינם מן התורה, אך רבנן חולקים עליו בזה וסוברים שזה איסור דאורייתא והלכה כרבי עקיבא מחברו ולא מחבריו.


 


חובת ההרחקה


בגמרא בחולין בדף קה ע"א מובאת חובת ההרחקה:


בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום. איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר אמר ליה ולא כלום.


אם כן, מבואר שאין לאכול גבינה לאחר בשר ללא שהייה.


וכן בגמרא שם לעיל בדף קד עמוד ב מובא:


תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה.


ומפרש רש"י במקום שהמשמעות של אפיקורן היא: דרך הפקר. ומוסיף רש"י ומבאר:


אם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו


יש לשאול על דברים אלה, מה אכל קודם? האם צריך להמתין זמן כלשהו? האם דווקא עוף?


ועל כך נחלקו הראשונים.


לפי פסיקתו של הרמב"ם נוכל לדעת איך הוא פירש גמרא זו.


הרמב"ם פסק בהלכות מאכלות אסורות פ"ט הכ"ו-כ"ז:


מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר... במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה, אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קנוח הפה ולא נטילת ידים


ומסביר הבית יוסף סימן פט טעם פסיקתו זו:


וטעמא דהרמב"ם מדגרסינן בפרק כל הבשר בדף קד ע"ב תאני אגרא חמוה וכו'... ומפרש הוא דבאוכל גבינה ואח"כ עוף מיירי דאילו אכל עוף תחלה אסור לאכול אחריו גבינה


אם כן, הרמב"ם מסביר את הגמרא הנ"ל שהיא מדברת על אוכל גבינה ואז עוף ושם לא צריך שום הרחקה. ממילא לשיטתו, באוכל עוף קודם צריך הרחקה כלשהי ואולי אף המתנה כמו שנראה לקמן.


שיטה מעניינת ביחס לגמרא זו היא שיטת הרמב"ן שמובאת ברשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פז) ובר"ן (לז ע"א, ד"ה עוף) שסובר דאפילו עוף ואח"כ גבינה התיר איגרא.


ביחס לבשר חיה הוסיף שם הר"ן שמה שהתיר אגרא עוף הוא הדין לחיה שקיימא לן ששניהם אינם מן התורה.


אך הרמב"ם כתב שם שחיה כמו בהמה אע"פ שהוא עצמו פסק בה"ד שחיה ועוף אינם מן התורה ומסביר הר"ן שטעמו משום שבשר חיה דומה לבשר בהמה.


 


הטעמים השונים בדבר ההרחקה


ביחס לחובת ההמתנה בין בשר לחלב מצינו שני טעמים מרכזיים בראשונים:


הטור ביו"ד בסימן פט כתב שהטעם הוא "לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך". מקור הדברים בפירוש רש"י (חולין קה ע"א, ד"ה אסור).


לעומתו, הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפ"ט הכ"ח נתן טעם אחר והוא "מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח".


הטור מביא שהנ"מ בין התירוצים היא שלפי טעמו שלו, שהוא משום הטעם שנשאר בפה, אם לעס לתינוק ולא בלע אין צריך להמתין כלל בין בשר לחלב משום שאז לא מוציא טעם.


אך לפי הטעם של הרמב"ם שהוא משום הבשר שבין השיניים גם כאשר לא בלע נדרש הוא לשיעור הרחקה מלא.


נ"מ נוספת שהטור מביא היא ביחס לבשר שנשאר בין השיניים לאחר ששהה כשיעור ההמתנה הדרוש.


לפי הטעם של הטור צריך להסירו גם לאחר ששהה ואילו לפי הרמב"ם אין צריך להסירו.


וסיים הטור: "וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים".


 


זמן ההמתנה


ביחס לשיעור זמן המתנה (ואף משמש מקור נוסף לחובת ההמתנה) היא הגמרא במסכת חולין בדף קה עמוד א:


אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא.


אומר כאן מר עוקבא, שהוא ביחס לדבר זה נחשב הוא כחומץ בין יין גבי אביו. אביו היה ממתין בין בשר לחלב זמן של מעת לעת (עשרים וארבע שעות) ואילו היה נוהג כעיקר הדין שזה מסעודה לסעודה.


צריכים אנו לבאר את זמן ההמתנה הזה "בין סעודה לסעודה" וכך נדע כמה צריכים להמתין בין בשר לחלב.


ראשית כל, כך פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פ"ט הכ"ח):


מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח.


ומסביר הלחם משנה שם:


ומפרש רבינו שבין סעודה לסעודה ו' שעות שכן סעודת ת"ח בשעה ששית ומר עוקבא ת"ח הוה וא"כ משם עד שש שעות הוי סעודה אחרת.


וכן פסקו הרי"ף והרא"ש שם.


נשים לב שהרמב"ם כתב "כמו שש שעות" מדוע לא כתב שש שעות ודיו?


וכתב באהל יצחק שם:


משום דלאו דוקא שש שעות כגון בחורף שהימים קצרים כל שאכל בשר בשחר מותר בגבינה בסעודת הצהרים וכן אם אכל בחצי היום מותר בערבית אף על גב דליכא בין אכילה לאכילה אלא כמו ד' שעות בקרוב.


וזוהי בעצם שיטת הפרי חדש בסק"ו שאין הכוונה לשש שעות ממש אלא רביע היום, והיינו בקיץ ימתין שש שעות, ובחורף שהימים מתקצרים די שימתין רביע היום אז שזה ארבע שעות.


וכתב על כך בשו"ת יביע אומר (חלק א יורה דעה סימן ד):


ולולא דמסתפינא הוה אמינא שאם חסר משש שעות פחות מחצי שעה מותר אף לגדולים, שהרי כתב הרמב"ם "כמו שש שעות".


וכתב להלכה למעשה על קולא זו של שש שעות פחות מחצה:


מיהו המיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך


אך זה שונה מהטור שהבין דברי הרמב"ם שהכוונה לשש שעות ממש וזה לשונו בסימן פט:


אכל בשר לא שנא בהמה חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא שש שעות


וכך פסק גם מרן השו"ע בסימן פט.


בשונה מהם, התוס' הבין אחרת את המושג "מסעודה לסעודה". וז"ל שם בדף ק"ה ע"א ד"ה לסעודתא אחריתא אכילנא:


לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן.


כלומר, התוס' סוברים שאין צורך כלל להמתין אלא מסביר הוא את הגמרא כפשוטה שצריך לפנות את השולחן מהסעודה הבשרית, לברך ברכת המזון ואפשר להתחיל לאכול חלב.


וכתב הרדב"ז (הלכות מאכלות אסורות, שם) שיש לסמוך על שיטת הרמב"ם, והקשה על התוס':


ומה שכתב רבינו הוא הנכון, דלפי' התוס' הוה מקיל מר עוקבא טפי מאביו ותו דמשמע דא"צ קינוח ואי אפי' לאלתר מותר א"כ גבינה אחר בשר קיל טפי מבשר אחר גבינה והא ודאי ליתא


ישנה שיטה המקלה אף יותר מהתוס' לעיל והיא דעת ר"ת בתוס' בחולין בדף קד ע"ב ד"ה 'עוף וגבינה' ובעל הלכות גדולות. הם מסבירים שמה שאמרו שאם אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה, הכוונה בלי נטילה וקינוח, אבל בנטילה וקינוח ביניהם מותר אפילו לאלתר ואפילו באותה הסעודה.


וביחס להנהגת מר עוקבא כתבו:


דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה.


וכן דעת הרז"ה וכך נהגו כל חכמי צרפת.


מביא בדרכי משה שם (בסימן פט) את המנהג המובא בכמה אחרונים (הגהת אשר"י סימן ה, הגהות מיימוניות שם על הרמב"ם, ובהגהות שערי דורא סימן א, קח):


רבים נוהגים להקל ועושים להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו ואז אוכלים גבינה.


וכתב דעתו על מנהג זה:


ואע"ג דלא אשכחו טעמא ורמז לשיעור זה מכל מקום מי ימחה בידיהם הואיל והתוס' והראבי"ה מתירים. אמנם הצנועים מושכים ידיהם עד מסעודת שחרית לסעודת ערבית.


אמנם מצינו סימוכין לזה בזוהר הקדוש בפרשת משפטים:


דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא, או בשעתא חדא או בסעודתא חדא וכו'.


וכן מנהג זה הביאו הרמ"א בהג"ה סימן פט ס"ב.


 


יסוד המחלוקת


ביסוד המחלוקת במה נחלקו כתב בפלתי שם בסימן פט בסק"ג:


אבל נראה דזהו אם להמתין שעה חדא או שש שעות, נחלקו בענין עיכול.


כלומר, הוא מסביר שנחלקו אם הולכים אחרי תחילת העיכול או אחרי סוף העיכול.


שהרי, בשו"ע באו"ח בסימן קפד מבואר, שאפשר לברך ברכת המזון עד שיעור שעה וחומש. וביאר שם המגן אברהם שמאחר שכבר היה תחילת עיכול, לא יכול לברך אחרי שעה וחומש. אבל העיכול ממשיך והולך עד כשש שעות.


ולדעת האומרים שמספיק שעה אחת, היינו משום שהם סוברים שדי בתחילת עיכול. אבל לסוברים שש שעות צריך שיהיה סוף עיכול.


 


סיכום


ראינו את המחלוקת בין הרמב"ם והטור לתוס' ביחס לאיסור אכילת עוף וחיה בחלב אם מדרבנן או מדאורייתא.


ראינו את מחלוקת הרמב"ם והטור ביחס לסיבת ההמתנה בין בשר לחלב ואת הנפקא מינות להלכה.


סיימנו במחלוקת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש מחד גיסא מול התוס' ביחס לשיעור זמן ההמתנה.


 


הלכה


ראינו שהמחבר פסק כדעת הרמב"ם שצריך שש שעות. וגם הרמ"א שם כתב שכן נכון לעשות.


והגדיל לכתוב מהרש"ל (מובא בש"ך שם):


כן ראוי לעשות לכל מי שיש לו ריח תורה.


וביחס לשאלה אם צריך שש שעות בדיוק מובא בילקוט יוסף באיסור והיתר חלק ג עמוד שפה:


...ומכל מקום מהני לצרף את כל הסברות הנ"ל (עיין שם) כדי להקל בשעת הצורך לאכול מאכלי חלב אחר חמש שעות ומחצה מאכילת הבשר. ואין זו הוראה נגד מרן השו"ע, דאף שמרן כתב שצריך להמתין שש שעות, יש לומר דכל שנכנס בתוך חצי שעה הסמוכה לשעה שישית, הוי בכלל שש שעות, ולא בעינן דוקא שש שעות. ובבשר עוף יש להקל בזה יותר.[1]



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")





[1] יש לציין כי לבחורי ישיבה ודאי יש להקפיד על שש שעות מלאות, שהרי הם צריכים להיות סמל ודוגמא להקפדה במצוות. וכ"כ הגר"מ אליהו זצ"ל במענה לשאלתו של תלמיד ישיבה (נדפס בשו"ת הרב הראשי), וכתב שאף אם יש לשנות בשל כך את סדרי הישיבה יש לנהוג כך. וב"ה בישיבתנו ניתן להקפיד בזה במעט שימת לב והשתדלות. [הערת עורך]



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7240

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע K
ר' משה גולדשטיין
ע K