ישיבת כרם ביבנה

שימוש בפיקדון ובאבידה

ר' תמיר רוצ'ס

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")


במסכת בבא-מציעא שתי סוגיות מקבילות הדנות ב'שדרוג' חיובי השמירה של אדם אשר הותר לו להשתמש בכסף (שאינו שלו) הנמצא ברשותו:


הצגת הסוגיות


בפרק המפקיד (מג ע"א): שולחני שקיבל מבעה"ב מעות שאינם צרורין וחתומין, מותר לו להשתמש בהם לעסקאותיו, ועצם היתר השימוש מחייבו באחריות. ובלשון המשנה: "מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן". אלא שנחלקו אמוראים האם הכוונה שחייב אפי' באונסין כשואל (רב הונא), או רק בגו"א כש"ש (רב נחמן). ולהלכה, קי"ל כר"נ בדיני, והשולחני אינו אלא ש"ש.


בפרק אלו מציאות (כח ע"ב): אדם שמצא חפץ והמירו בכסף[1], דעת ר"ט (שהלכה כמותו) היא שמותר להשתמש בכסף, ועצם היתר השימוש מחייבו באחריות. ובלשון המשנה: "ר"ט אומר ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן". וגם כאן נחלקו אמוראים האם הכוונה שחייב אפילו באונסין כשואל (רב יוסף), או רק בגו"א כש"ש (רבה).


ולהלכה, נחלקו הראשונים האם הלכה כרבה או כר"י, וכדלהלן:


 


שומר אבידה כש"ח/כש"ש


למעשה, רבה ור"י חלוקים כידוע בשאלה יותר עקרונית, והיא: מה דין שומר אבידה קלאסי (-היינו, ללא היתר שימוש באבידה). רבה מדמהו לש"ח ור"י מדמהו לש"ש[2]. בנידון זה נחלקו הראשונים כמי הלכה: רב האי גאון, ר"ח, ה"ג, הרי"ף והרמב"ם[3] פוסקים כר"י[4]. ואילו התוס' הרא"ש והטור פוסקים כרבה.


וכשם שחולקים בשומר אבידה קלאסי, כך חולקים בשומר דמי אבידה- שיש לו היתר להשתמש במעות, אי הלכה כרבה אי כר"י.


 


ראיית התוס' - קושיא על הרמב"ם ודעימיה


אחת הראיות שהתוס' מביאים כדי להוכיח שהלכה כרבה[5] היא מהגמ' במפקיד דלעיל. מעריכת השוואה פשוטה בין הגמ', עולה כי רבה כר"נ הסוברים שהיתר השימוש[6] מעלה את חיובי השמירה לש"ש בלבד (ור"י כר"ה הסוברים כי עצם ההיתר מעלה לשואל). והרי קי"ל כר"נ, וא"כ בדמי אבידה הלכה כרבה.


וראיית התוס' מהווה ממילא קושיא לרמב"ם ודעימיה הפוסקים מחד במפקיד הלכה כר"נ דבשכר שימוש אינו אלא ש"ש, ומאידך פוסקים בדמי אבידה כר"י דהיתר שימוש מעלהו לשואל!


 


התירוצים


בעה"מ (עמ' מב מדפי הרי"ף במהד' עוז והדר) מביא את תירוצו של רבינו אפרים. מהות התירוץ: היתר שימוש לעולם מעלה חד דרגא, אך תלוי מהי נק' המוצא. סתם שולחני הוא ש"ח, בתוספת היתר שימוש במעות עולה חד דרגא לש"ש. ואילו סתם שומר אבידה לר"י הרי הוא ש"ש[7], ולכן בתוספת היתר שימוש במעות עולה (אף הוא רק חד דרגא) לשואל.


הראב"ד במקום כותב תירוץ נוסף. מהות התירוץ: קיים חילוק ברור בין פקדון לאבידה. המפקיד יכול לבוא בכל רגע ולדרוש את פקדונו, לכן אנו אומדים את דעת השולחני דלא סמכא דעתיה להשתמש במעות (אע"פ שמותר לו) ואינו אלא ש"ש. לעומת זאת בדמי אבידה המוצא אינו יודע אודות הבעלים וסמכא דעתיה להשתמש בהם ולהתחייב באונסין כשואל[8].


 


נפק"מ בין התירוצים


דעת רבה אליבא דר"ט בדמי אבידה[9] – בפשטות[10], רבה חולק על ר"י וסובר שאליבא דר"ט שמותר להשתמש בדמי אבידה, היתר השימוש מעלהו לש"ש (ור"י סובר שמעלהו לשואל). אך כל זה מוכרח רק לפי התי' הראשון (שהיתר שימוש מעלה חד דרגא מנק' המוצא), ואילו להתי' השני אפ"ל שאף רבה סובר כר"י שהיתר שימוש בדמי אבידה מעלהו לשואל כיון שסמכא דעתיה לאשתמושיה בגווייהו![11]


נפ"מ למעשה[12] במקרה שהמפקיד פירש לשולחני[13] שיכול להשתמש במעות. לתי' הראשון אפ"ה אינו אלא ש"ש דלעולם עולה חד דרגא. אך לתי' השני, כיון שבמקרה כזה סמכא דעתיה להשתמש במעות אזי יתחייב כשואל וכמו בדמי אבידה.


נפ"מ דומה[14] תהיה במקרה שהמפקיד נסע למדינת הים, ושמא גם כאן לתי' הראשון אפ"ה אינו אלא ש"ש, ולתי' השני הוי שואל דסמכא דעתיה כבדמי אבידה.


 


קושיות על התוס'


התי' הראשון דלעיל בשם רבינו אפרים, מובא בגוף דברי התוס' אלא ששם הוקדמו לו המילים "ואין לומר"! התוס' דוחים תי' זה בטענה שאין סברא לומר שאחר שיש היתר שימוש המעלהו לש"ש, יעלה עוד לשואל רק בגלל תוספת פרוטה דר"י, דאטו ש"ש שמוסיפים לו שכר הוי שואל?! ולכאו' יש להקשות על כך שתי קושיות:


חדא, דהם הפכו דברי רבינו אפרים. לפי הציור שמציירים התוס' באמת אין סברא לומר שבהדרגה כזו יעלה לשואל, אך לא כך הם פני הדברים. בנידון דידן קודם כל יש פרוטה דר"י הבאה באופן אוטומטי בשעה שהמוצא מרים האבידה ונעשה שומר אבידה – ש"ש; ולאחר שממיר את האבידה בדמים רק אז מגיע היתר שימוש ומעלהו לשואל!


ועוד, פשט הגמ' מוכיח כרבינו אפרים! שלדעת ר"י לכ"ע שומר אבידה כש"ש, ולר"ט שמתיר להשתמש- היתר השימוש מעלהו חד דרגא והוי שואל!


וכדי להבין את דעת התוס', נקדים לבאר את יסוד מח' של ר"ה ור"נ.


 


ביסוד מחלוקתם של ר"ה ור"נ


בנחלת משה כתב שיסוד מח' בשאלה מדוע התורה חייבה שואל באונסין ופטרה את השוכר? האם זה מצד השואל או מצד המשאיל. ר"ה סובר שזה מצד השואל שכן כל הנאה שלו, ואף כאן השולחני יותר דומה לשואל שכל הנאה שלו ולכן חייב אפי' באונסין. לעומתו, ר"נ סובר שזה מצד המשאיל שלא נהנה כלום מפעולת ההשאלה, ואילו כאן הבעלים נהנה שמעותיו משתמרים. ולכן השולחני יותר דומה לשוכר שמהנה למשכיר, ושוכר דינו כש"ש[15].


 


ביסוד מחלוקתם של ר"י ורבה


כפי שהוזכר, יסוד מח' של ר"י ורבה בדמי אבידה כתוב לכאו' בפירוש בגמ', דזה תלוי במח' גבי שומר אבידה. לרבה ששומר אבידה כש"ח, בשכר שימוש הוי ש"ש. ולר"י ששומר אבידה כש"ש, בשכר שימוש הוי שואל. וכך כנראה הבינו הרמב"ם ודעימיה, ואכן לפי"ז אין בעיה לפסוק כר"י בדמי אבידה וכר"נ בפקדון, וכתי' רבינו אפרים.


אך התוס' לא הבינו כך, והם סוברים שיסוד מח' של ר"י ורבה כזה של ר"ה ור"נ דלעיל, בשאלה מדוע התורה חייבה שואל באונסין ופטרה שוכר. ולכן התוס' ערכו השוואה גמורה בין הגמ', ולפי"ז יוצא שר"י כר"ה ורבה כר"נ וזה הביאם לפסוק דווקא כרבה.


ולא נברך על המוגמר עד אשר נבוא לברר את יסוד מח' של התוס' והרמב"ם, ובמילים אחרות, מה הביאם לחלוק ביסוד מח' של רבה ור"י? ולצורך כך, נעמיק בסברת רבינו אפרים.


 


ביסוד מחלוקתם של הרמב"ם והתוס'


התומים (סי' עב סקי"ט) מבאר עומק בסברת רבינו אפרים, ואו' שהטעם שתיקנו היתר שימוש בדמי אבידה הוא תקנה למאבד – כדי שהמוצא יתחייב באחריות. ולכן לר"י ששומר אבידה כש"ש, היתר השימוש מעלה את דרגת חיובו עוד להתחייב אפי' באונסין כשואל, דלשם זה ניתן לו היתר תשמיש - להעלות דרגת חיובו.


ושמא אחר הדברים האלה ניתן להבין יסוד מח' של הרמב"ם והתוס': האם היתר השימוש הוי תקנה למאבד או למוצא. להרמב"ם, הוי תקנה למאבד וכדכתב להדיא התומים בסברת רבינו אפרים. אך להתוס', התקנה בעיקרה לטובת המוצא – שיוכל להשתמש (כפי ההבנה הפשוטה), ושכר שימוש לא מהווה תוספת חיוב (כמו שהסביר התומים לעיל בדעת רבינו אפרים) אלא תוספת שכר!


ולפי"ז מיושבת הקו' שהקשנו לעיל על התוס', שמהפכים את הסדר בדברי רבינו אפרים. דהם הבינו שהיתר שימוש זה שכר כשם שפרוטה דר"י זה שכר, ואין נפ"מ מה בא קודם, שלעולם הדבר שבא מאוחר יותר הוא רק תוספת שכר, ו"אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל?!"[16].


וכן מובן מדוע תלו יסוד מח' של ר"י ורבה בזה של ר"ה ור"נ (ודלא כפשטות הגמ'). דהם הבינו שמה שר"י מחייבו בדמי אבידה כשואל, לא כרבינו אפרים שמוסיפים את היתר השימוש על פרוטה דר"י (הבאה מעצם היותו שומר אבידה), שזה לא יתכן לשיטתם שהיתר תשמיש הינו שכר ולא חיוב. אלא ר"י כר"ה - והיתר השימוש כשלעצמו מעלהו מש"ח להיות שואל, שכן דמי לשואל שכל הנאה שלו.


נמצינו למדים שיסוד מח' של הרמב"ם והתוס' בטעם התקנה של היתר שימוש אי הוי תקנה למאבד או למוצא. הלא כה דברי עד אם יוכיחו אחרת משיגי השגות, והקב"ה יראנו מתורתו נפלאות.



 



 





[1] כל אבידה לאחר הזמן שקבעו חז"ל.




[2] ובטעמיהם - עיין ב"ק נו ע"ב, והדברים מפורסמים.




[3] פי"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י, ובמקומות נוספים.




[4] וכן נפסק להלכה בשו"ע.




[5] בשומר אבידה רגיל.




[6] הכוונה לעצם ההיתר בכח, דאם כבר השתמש בפועל, אף הם מודו דהוי כשואל וחייב אף באונסין.




[7] מטעם פרוטה דר"י.




[8] ומעדיף זאת מאשר להשאירם בעין ולהתחייב בגו"א כש"ש.




[9] נפ"מ זו מובאת להדיא בפנ"י בסוגיא דשומר אבידה בב"ק.




[10] וכך הבנו עד עתה.




[11] ואז יוצא שכל מחלוקתם של רבה ור"י היא רק בדעת ר"ע שאוסר להשתמש- אי הוי ש"ח או ש"ש, שזו בעצם מחלוקתם המקורית בשומר אבידה רגיל.




[12] למדתיה מתוך דברי המחנ"א הלכות שומרים סי' כח.




[13] אחרי שהפקיד אצלו, דאם פירש כך בשעת ההפקדה הוי בודאי ש"ש וכאילו אמר לו שבשכר השימוש יתחייב כש"ש.




[14] כך הציע חברי מרדכי דצקובסקי הי"ו.




[15] כדפסקו התוס' לו ע"ב, ד"ה שוכר.




[16] לשון הרא"ש פ"ג סי' כו.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7238

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב דוד קב
הרב דוד קב
E
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K