ישיבת כרם ביבנה

כי נר מצוה ותורה אור

יעקב פלדמן

התורה הקדושה בפרשת בהעלתך מצווה את אהרון הכהן להדליק את המנורה[1].


מחד גיסא הגמ' במסכת בבא בתרא (כה:) מבארת שהמנורה מסמלת את התורה ועל כן הרוצה להחכים ידרים, כי המנורה בדרום המקדש מסמלת את החכמה.[2]


מאידך גיסא הגמרא במסכת סוטה (כא.) דורשת את הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור" ומשמע כדאיתא בתניא (פרק לה)[3] שהנר מורכב משמן פתילה ואור, אך הוא מתכלה ואינו תמידי וכן בנרות המנורה נאמר[4] "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת־הַנֵּרֹת יַקְטִירֶֽנָּה:" ולא דלקו נרות המנורה תמיד אלא כבו וחזרו להדליקם,[5] לעומת ה"תורה אור" שזכותה עומדת לעולם.


על פי הנ"ל יש להבין את עניין המנורה:


1. האם היא באה לסמל את התורה אשר זכותה עומדת ומגינה לעולם או את מצוותיה אשר מגינות לפי שעה?


2. צריך להבין את ההמעטה בערך המצוות שעומדות לפי שעה בלבד, והלא קיימא לן בפרק ראשון של פאה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא..." משמע שיש מצוות שקיימות לעולם וזכותן תגן על האדם בעולם הבא, אם כן כיצד אומרת הגמרא בסוטה שהמצוה מגינה לפי שעה?


3. הרי גם תלמוד תורה הוא מצווה ואם כן כיצד שונה במעלתו משאר המצוות, ש'עומד לעולם'?


המהר"ל בחידושי אגדות למסכת סוטה (כא. ד"ה "כי נר מצווה")[6] מבאר שהחילוק בין מצוה לתורה הוא שהמצווה היא גשמית וככל דבר גשמי היא כפופה לזמן ולמגבלותיו, בעוד התורה השכלית אינה


כפופה לזמן וממילא השפעתה היא לעולם.


על פי החילוק של המהר"ל על מגבלות הזמן ראיתי לבאר באופן מחודש את ההבדל בין המצווה לתורה. בעוד שהמצווה משפיעה על התנהגות מקיימה למשך זמן קיומה, אך לאחריו מתפוגגת השפעתה, כפי שבואר ב"משל הינוקא"[7] שאור הנר מתוחזק מחומרי בעירה שבהעדרם הוא כבה, התורה השכלית משפיעה לטווח יותר ארוך.


אך ראיתי לאדמוה"ז בספר התניא[8] שכתב שאף העיסוק בתורה משפיע "באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה" ולא כביאורינו שאין ההשפעה כפופה לזמן.


על כן עלה בדעתי חילוק מעניין, אכן כפי שמבאר אדמוה"ז בזמן קיום מצוה אדם לא יפנה ליבו לחטוא לה', וכי יעלה על הדעת שבשעת תפילת שמונה-עשרה אדם ידבר לשון הרע או שחס וחלילה במהלך זמן הנחת תפילין ברכה על האוכל וכדו'... יחטא, היהיה האדם כ"טובל ושרץ בידו"?! אלא מתי חוטא האדם? לפני, או אחרי קיום המצוות. ואכן גם בעניין תלמוד תורה הדבר כך הוא, בזמן שאדם לומד כיצד יחטא הלא עוסק הוא בתורת ה' אלא שלפני ואחרי הלימוד כאשר האדם מסתובב ברחוב יכול הוא לבא לידי חטא. אך הגמרא בסוטה (כא.) עוסקת בסוג שונה של לימוד תורה לא רק לימוד לשם הלימוד, אלא לימוד לשם חיים של תורה. אדם הלומד תורה ולאחר קביעות העיתים שלו סוגר את הספר ויוצא לעיסוקיו, אם הוא למד כדי לצאת ידי חובה נראה שלא יוכל לעמוד בנסיונות שיבואו עליו מחוץ לכותלי בית המדרש ולא תגן עליו התורה שקיימה כ"מצוה" בלבד, אך העוסק בתורה אף בזמנים שלא ילמד תורה בפועל תלוה אותו התורה ותהיה מגן לו על ידי הרהור בדבריה קיום מצוותיה, כך שלא יהיה רגע פנוי שבו יפנה ליבו לבטלה כי תמיד יהיה עסוק בקיום המצוות המקיפות את כל חיי האדם אותן צוותה התורה.


על פי דברינו יבוארו מחדש דברי הגמרא בסוטה כא. "כי נר מצווה" אדם החי חיי נר חומריים ומספק מצוות על מנת לתחזק את הרוחניות, לא יחזיק מעמד וכמו נר יכבה מעת לעת ויזדקק לתדלק מחדש. אך אדם החי חיי תורה עליו נאמר "ותורה אור" כי בכל צעד ושעל בחייו מלווה אותו חכמת התורה בין בהלכות, בין בדרך ארץ ונמצא האדם דבוק בבוראו ושורה עליו יראת שמיים תמידית לבלתי יחטא.


אחרי כן מצאתי לר' חיים מוואלוז'ין בספרו נפש החיים[9] שכיוונתי לדעתו בקשר שבין תלמוד תורה וקיום המצוות, דתורה בלא מצוות אין לה קיום בדיוק כפי שהעמדתי במקיים מצוות בלבד, וראיתי ושש לבבי.


לסיכום:


1. נראה שאכן במנורה יש את שני האלמנטים של נרות ושל תורה, והשאלה מי מעמיד את מי, האם הנרות (מצוות) מעמידות את התורה (חיי דת) ואז מועילה זכות המצוות לפי שעה בלבד, או שהנרות (מצוות) נובעות מגוף המנורה (חיי תורה) נר האמצעי שלא היה כבה עד לבוקר[10] ומסמל את ההרמוניה של חיי תורה הטומנים בחובם בד בבד את קיום המצוות, באופן זה זכות קיום המצוות קיימת לעולם.


2. בהבנת המושג "לעולם" יש לבאר שאין זכות המצוה משוייכת לעולם הבא אלא עניין זכות המצוה הוא להצילו מעבירות בעולם הזה.[11]


3. אף על פי שתלמוד תורה היא מצווה, שונה מצוה זו משאר המצוות מפני שמביאה היא את מקיימה לידי 'מעשה כל המצוות' ולידי חיים שלמים של תורה ולא מותירה אותו עם העראיות של קיום חיי מצוה בלבד.



(פורסם בזמורות 147 # אב תשע"ו)





[1] במדבר פרק ח א-ד "וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה: וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה:"




[2] בבא בתרא כה: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד"




[3] תניא ליקוטי אמרים פרק לה "והוא בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק] על פסוק החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עינוי דבר נש כו' אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב"נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן וע"ד החכם עיניו בראשו עכ"ל. והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים דווקא ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה"




[4] שמות פרק ל.




[5] סוטה כא. "ויש זכות תולה ג' שנים כו'. זכות דמאי? אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא! אלא זכות דמצוה, זכות דמצוה מי מגנא כולי האי? והתניא, את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: כי נר מצוה ותורה אור - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם"




[6] מהר"ל חידושי אגדות מסכת סוטה כא. "כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שינוי, אבל המצוה מגינה לפי שעה כמו כל שהוא גשמי נופל תחת הזמן ויש לו הפסק."




[7] לעיל הערה 3.




[8] תניא ליקוטי אמרים פרק כג "...וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברי' דברי תורה והמוח שמהרהר בד"ת וי"ש ובגדולת ה' ב"ה." "...אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה שהם לבושי' הפנימים של נפש האלהית וכ"ש נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד...ומאחר שרצון העליון המיוחד בא"ס ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש בא"ס ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש ברוך הוא במהותו ועצמותו...




[9] נפש החיים שער ד פרק ל "וגם כי קדושת אור אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו ועל ידו תעשה המצוה. אינו שורה עליהם רק לפי שעתו בעת שהמצוה נעשית בהן. אבל אחר שנעשה בהן מצוותן הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהן תכף ונשאר כבראשונה. אבל התורה הקדושה כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם אחת קדושת עולם תהיה לו ונשאר תמיד בקדושתו. כמו ששנינו בבריתא (מגילה כו:) שתשמישי מצווה נזרקים לאחר שנעשה מצוותן ותשמישי קדושה נגנזין.ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה. מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם אחת,ולית לך מידי בדיבריהם ז"ל דלא רמיזא בקרא. ויש לכוון הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור" גם על זה העניין הנזכר לעיל בסוטה שם מה שנר אינו מאיר אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם. והם ז"ל עשו הפרש בינהם לעניין ההגנה וההצלה להאדם. ואפשר לפרשו גם לענין ההפרש וההבדל בין התורה הקדושה והמצוות המבואר בבריתא דמגילה הנזכר לעיל.


ולא עוד אלא שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצוות שמקדשים ומחיים לאדם המקימם הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התורה הקדושה. כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בעניין אותה המצוה. ויש לכון גם זה הענין בכתוב כי נר מצוה ותורה אור. כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה. ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצוות כלל חס ושלום גם כן אין כלום. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות קט) כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו. ובפרק ב דברכות (יז.) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהיה אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין שנאמר "ראשית חכמה יראתה' שכל טוב לכל עושיהם" ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם. ובשמות רבה (פרשה מ,א) כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה שליא על פניו. (וכן הוא בויקרא רבה פרשה לה ובתנחומא פרשת עקב) ובזהר שמות (ה רי"ש ע"ב) דאמר ריבי יהודה כל מאן דאישתדל באוריתא בהאי עלמא, ולא עביד עובדין טבין, לא ירית לא האי ולא האיוכ'... אמר רבי יצחק לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל. עד שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (יז:) כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה. כי בלתי קיום המצות חס ושלום אין דבר במה להתאחז ולהתקשר בו אור התורה לשרות עליו ולהתקיים בו. כדמיון האור בלא הפתילה. אומנם עצמות האור מקבלת המצווה מאותיות התורה הכתובות בעניינה וזהו שאמרו בפרק התורה (אבות ו,ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה ולא אמר ללומדיה או לעוסקיה אלא לעושיה ורצה לומר שהתורה היא הנותנת חיי עד וקדושה גם לעושי המצוות הכתובות בתוכה. ולכן אמרו בתנחומא בחוקותי שאף אם הוא צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידו כלום חס ושלום."




[10] רש"י יומא לט. ד"ה "והיה נר מערבי דולק" - לאחר שכבו שאר כל הנרות, ואף על פי שממנו מתחיל להדליק ערבית - בו היה מסיים הטבת נרות שחרית, והוא עדות שהשכינה שורה בישראל, כדכתיב מחוץ לפרוכת העדות ואמרינן במסכת שבת (כב, ב): עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואמרינן (שם /שבת כב, ב/) מאי עדות - זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ואיזהו נר מערבי למאן דאמר (מנחות צח, ב) שבעת הנרות סדורים מזרח ומערב - קרי נר מערבי נר שני שסמוך לראשון שבמזרח, כדתנן (תמיד פרק ששי משנה א): נכנס אחד ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו', למאן דאמר כו' צפון ודרום נתונין - היו אמצעיתן פניו מסובין כלפי מערב, והוא קרוי מערבי, ושאר הנרות מצדדין פניהם כלפי אמצעי, כדכתיב (במדבר ח) אל מול פני המנורה, היא אמצעית, יאירו נרות של ששה קנים.




[11] תלמוד בבלי סוטה כא. "א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא "


רש"י "אמר רב יוסף" – "לעולם מגינה על היסורין הרבה ומאי אינה מגינה דקאמר ת"ק מן החטא שלא יתקפנו יצה"ר קאמר."



 

 

השיעור ניתן בו' אב תשע"ו

קוד השיעור: 7221

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בעניין תלמוד תורה ושמירת מצוות (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: