שכירות - קנין לפירות או זכות השתמשות | חלק ב'

שכירות - קנין לפירות או זכות השתמשות | חלק ב'

הרב אופיר שירה

בשבוע שעבר התבאר, שיש שתי גישות בראשונים כיצד להבין את גדר ה"שכירות", התוספות סבורים ששכירות היא רק זכות השתמשות אך אין לשוכר כלל "בעלות" בחפץ השכור, אך דעת הרמב"ן וכן משמע מלשון הרמב"ם, ששכירות היא קנין "גוף לפירות" דהיינו גם לשוכר יש" אחוזים" בבעלות על הנכס והם באים לידי ביטוי ביכולת להשתמש בו.


ואילו בעלותו של המשכיר באה לידי מימושה בשאר הנפ"מ כמו מכירה, קידושי אשה וכו'.


והראינו, שמחלוקת זו יצרה כמה נפקותות לדינא שבהן הלכו הראשונים לשיטתם. אמנם ישנה לכאורה סתירה בשיטת הרמב"ם והרמב"ן וכדלהלן.


א. מח' הראשונים בדין בית שנפל בתוך ימי השכירות


בב"מ ק"ג. תנן המשכיר לחבירו בית ונפל חייב להעמיד לו בית. ובגמ' שם: "ה"ד, אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה?" ומבואר, שאין המשכיר חייב להעמיד לו בית אי מיירי בבית זה. אך לא נתבאר בגמ' אם צריך השוכר לפרוע את דמי השכירות על הזמן שלא דר?!


ונחלקו בזה הראשונים [הו"ד בחידושי הריטב"א שם]: דעת הרא"ה שחייב לשלם על כל הזמן, ומדמהו לקונה בית מחבירו ונפל, דודאי אין לו טענה להיפטר שהרי שלו נפל, אך דעת הרמב"ן שאינו חייב לפרוע את שכר השכירות , וכן דעת הרמב"ם[1] (פ"ה מהל' שכירות ה"ו) וביאר הגרא"ו (בקובה"ע שם) שנחלקו אם תשלום השכירות הוא על הקנין וכן היא דעת הרא"ה או משלם על השתמשות וכן ס"ל לרמב"ן ולרמב"ם[2] ע"ש.


ובפשוטו מחלוקת זו תלויה בחקירה הנ"ל דאם שכירות פירושה קנין גוף לפירות יש לומר שהתשלום על הקנין, ואם נגדיר זכות שימוש ו"שעבוד" השוכר משלם על ההשתמשות[3].


וא"כ יוצא לכאורה, שהרמב"ן והרמב"ם סתרו משנתם, שמצד אחד הגדירו שכירות כקנין גוף לפירות וכמו שהוכח לעיל ומצד שני פסקו דאינו חייב לפרוע את דמי השכירות בבית שנפל ומוכח לכאורה דמשלם על השתמשות וכן הקשה הגרא"ו [רק על הרמב"ן דלא הביא כלל את דברי הרמב"ם בסוגיא זו] שם ונשאר בצ"ע.


ב. מח' בדין שוכר שעזב באמצע הזמן אם צריך להקנות שוב למשכיר


ויש להקשות עוד, דהנה בספר "מחנה אפרים" (הל' שכירות סימן ט) חקר באם השוכר רוצה לעזוב באמצע תקופת השכירות (בהסכמת המשכיר) האם סגי במחילת המשכיר, או שצריך המשכיר לעשות מעשה קנין כדי לבטל את השכירות.


 ונחלקו בזה כבר הראשונים דעת הר"ן (ב"מ סז ע"א) דמהני מחילה, אך הריב"ש ס"ל[4] דצריך המשכיר לקנות מחדש את חפץ השכירות. ולכאו' מחלוקתם תלויה בחקירה הנ"ל [שאם יש לשוכר קנין בחפץ, צריך להקנות למשכיר מחדש וק"ל], וא"כ הרי הוכח שהר"ן ס"ל דשכירות הוי גוף לפירות(וכהרמב"ן) ומדוע סגי במחילה?


 


 


ג. גדר השכירות לרמב"ם והרמב"ן


והנראה ביישוב כל זה, עפ"י יסוד שכתב בס' "משנת רבי אהרן" (פ"ב מהל' שכנים) ולקח את זה מדברי הרא"ש (פ"ה דב"מ) וז"ל שם: "אבל אפותיקי הוי אי אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אף על גב דמצי לסלוקי בזוזי. דאל"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה.


דהיינו דהרא"ש שם מפרש דבאפותיקי מפורש (יעויין ר"ן גיטין מ"א. דאיכא ג' סוגי אפותיקי) ודאי מצי לסלוקי בזוזי דאלת"ה חשיב כבר כשל המלוה ואין בזה משום אסמכתא וע"ש.


ומזה למד הגרא"ק שכל דבר שיש לו לאדם זכות שליטה מוחלטת עליו הרי הוא שלו ממילא.


[ובאמת דכדבר הזה מתבאר מדברי הרא"ש בנדרים ל"ד. הביאו קצוה"ח סימן ר"ד סק"ג ע"ש[5]]


ומצאנו כעי"ז לאידך גיסא, שבהיעדר יכולת שליטה נפקעת הבעלות[6], כגון זוטו של ים שנעשה החפץ אבוד מבעליו הפקר אפילו עומד וצווח (יעויין ב"מ כ"א ע"ב ובראשונים שם), וכן תרנגולת שמרדה יצאה לחולין (חולין קלט ע"א, ויעויין בחי' הרשב"א שם), וכן אנו מוצאים בגנב וגזלן שע"י איבוד שליטה במקצת של הבעלים, יצא החפץ מידם באופן חלקי וחשיב אינו ברשותו להקדישו ולמוכרו[7] [אמנם שם אין איבוד בעלות מוחלט, דהרי יש חיוב השבה, ואם ימצא הגנב יוכל להוציא ממנו את הגניבה בב"ד, ולכן לא פקעה בעלותו לגמרי] כמו"כ בצד החיובי של חלות הבעלות, כל חפץ שיש לאדם בעלות עליו באופן מוחלט וא"א לסלקו ממנו הרי ממילא הוא בעליו.


ולפי"ז נראה, דגם לרמב"ם הרמב"ן ולר"ן יסוד השכירות הוא זכות השימוש בחפץ של חבירו, והואיל ואין ביד חבירו לסלקו ממנו[8], השליטה מצמיחה כל רגע ורגע קנין פירות ובעלות מסוימת בחפץ השכור.


וא"כ מבואר, שתשלום השכירות הוא על זכות השימוש ולא על הקנין המשתלשל ממנה.


ולפי"ז מובן מדוע לרמב"ם ודעימיה אינו חייב לפרוע לו את שאר השכירות, כי שורש השכירות הוא זכות השימוש ואם אינו קיים אין חובת תשלומין. וכן מובן דמהני מחילה להפסקת השכירות שיסודה מזכות שעבוד. ומ"מ כיון דסו"ד איכא קנין פירות אכתי חשיב ממכר והוי בכלל אונאה, ומהאי טעמא רשאי השוכר לדור בבית שהקדישו המשכיר, כיון דיש לו קנין פירות כתוצאה מהשכירות וגר בשלו וק"ל.


ולפי"ז גם מיושבים פסקי הרמב"ם דיש לחלק בין קנין לפירות די"ל דיש לקונה בעלות מוחלטת לשימושי השדה, לנטוע וכד' דכ"ז בכלל פירות , לבין קנין פירות הנובע מזכות השכירות והמגורים בבית די"ל דאין לקנין כח לתת יותר מיוצרו דהיינו זכות השימוש[9] וק"ל.


סוף דבר נמצינו למדים, שיש ג' שיטות בגדר שכירות: שיטת התוס'[10] דשכירות היא רק זכות שימוש ושיעבוד בעלמא. שיטת הרמב"ם, הרמב"ן ור"ן, דיש קנין פירות הנובע מזכות השימוש וכמשנ"ת. ושיטת הרא"ה והריב"ש[11] דשכירות גִדרה הוא קנין לפירות וכנ"ל.



(פורסם באשכולות 378 # בחוקותי תשע"ו)


(קישור לשמיעת השיעור)





[1] וכ"פ השו"ע בס' שיב סי"ז, מיהו עיין ברמ"א שם בסוף הסעיף, ובסמ"ע, ט"ז, קצוה"ח ונתה"מ, ומדבריהם מתבאר דהרמ"א פליג, ע"ש.




[2] וכ"פ השו"ע בסימן שיב סעיף י"ז.




[3] וכיו"ב בזה נחלקו הרשב"א והמהר"ם (הו"ד במרדכי) גבי שוכר שמת בתוך ימי שכירתו האם היורשים חייבים לשלם את שאר ימי השכירות שלא דר, דלמהר"ם פטורים ולרשב"א חייבים הו"ד ב' הדיעות ברמ"א סימן שלד ס"א. והש"ך שם כתב דודאי ההלכה כמהר"ם ולא אמרו שכירות כמכר אלא לגבי אונאה וכמש"כ התוס' ב"מ הנ"ל, והניף ידו שנית בסימן שיג [סק"א] גבי אם החצר המושכרת קונה לשוכר או למשכיר, וכתב דודאי דאין קונה לשוכר ומשום דשכירות לא הוי כמכר כלל וע"ש. [אלא דבזה יש לדון טובא, יעויין נתה"מ סימן קצ"ב סק"ו, ובפת"ש רלה סק"ז בשם "רשמי שאלה" ואכמ"ל] ודעתו נראית ברורה, ששכירות פירושה זכות שימוש ושעבוד בעלמא וכשיטת התוס' ולא זכר שר את דברי הרמב"ן והרמב"ם הנ"ל.


ונראה שדעת רבינו הסמ"ע אינה כן, שכתב בסימן שיב [סק"א] מדוע אין המשכיר יכול לחזור בו משכירותו, דשכירות הוי כמכר רק לזמן קצוב ע"ש. וכן מבואר להדיא בדבריו בסימן קצ"ה [סקכ"א] וע"ש. (אמנם לפי"ז יש להקשות על הש"ך ודעימיה מדוע אין המשכיר יכול לסלק את השוכר באמצע הזמן או להיפך שהשוכר יעזוב בע"כ של משכיר והרי אין כאן קנין אלא רק שעבוד בעלמא? ובקובה"ע נשאר בזה בצ"ע. וצ"ל בפשטות שעצם הסיכום מחייב וכ"כ הפת"ש בסימן שיב סק"ד לחלוק על שעה"מ דכ' דפטור מלשלם דהוי גרמא והוא כתב לעיין בנ"צ דשם בטעם הב' הביא את תשובת הנוב"י דיש תורת שכירות וכיון שהתחייב לדור עד סוף השנה חייב לשלם ועיין גם בפת"ש סימן שי סק"ג דהביא את דברי הנוב"י. מיהו אכתי גדר זה צ"ב). וכן בסימן קפט כתב הרמ"א דאחרי הקנין לא מהני מחילה, וצריך לחזור ולהקנות ע"ש, וכתב שם הסמ"ע [סק"א] דגם בשכירות הדין כן דלא מהני מחילה וה"ט דשכירות ליומיה ממכר הוא וכן בסימן ר"ס ס"ד ע"ש.




[4] בתשובה תקי, הביאו גם קצוה"ח סימן שטז סק"ג והסכים עמו. וכ"מ בסמ"ע סימן קפט סק"א.




[5] וכיו"ב מפרש הגרשש"ק (ב"מ סי' ה) את דין "כח הטענה" שבמיגו ואכמ"ל.




[6] ולפי"ז יש לענ"ד לבאר את דברי הרמב"ם בפט"ז מהל' גזילה ה"ח וז"ל: הואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו. (ומקורו מב"מ כה ע"ב, יעו"ש בסוגיא ובב"י סימן רס כמה טעמים מדוע לא קונה בקנין חצר) והיינו דביאור דברי הרמב"ם דכיון דאין לבעל החצר שליטה על החפץ דאינו יודע שהוא נמצא, ממילא לא יתכן שתהיה לו בעלות עליו, ואם ה"ת הפקיעה בעלות מחוסר שליטה וכדחזינן בזוטו של ים, מכ"ש שלא תחיל בעלות בכה"ג! כלענ"ד ביאור דברי הרמב"ם ומיושב היטב לפי"ז השגת הראב"ד שם ע"ש.




[7] ב"ק סט ע"א, ובראשונים שם בדף ע ע"א [יעו"ש שדעת הרשב"א דמצי למכרו אך חלקו עליו, ועיין בזה קצוה"ח קכג סק"א]. ובשו"ע חו"מ סימן שנד ס"ו.




[8] כמפורש בחו"מ סימן שיב ס"א.




[9] ולפי"ז יש גם ליישב לענ"ד את הקושיא שיש לכאורה בפסקי השו"ע, דבסימן שיב סי"ז פסק כרמב"ם ורמב"ן דאם נפל הבית מחזיר לו את שאר השכירות, ובסימן שמו סי"ח פסק דהלוקח בהמה לזמן דינו כש"ח וזהו לכאורה כשיטת התוס' וכנ"ל. ולפמשנ"ת א"ש, דשם בסימן שמו מיירי בלוקח לזמן וא"כ הוי קנין גמור ומשתמש בשלו! ואינו ענין לשכירות דהקנין יוצא מן זכות השימוש ועליה מתבצע התשלום ודו"ק. [אכן ברמב"ן דכתב דדין הלוקח בהמה לל' יום כדין השוכר א"א לחלק כן וצ"ע.]




[10] וכן ס"ל למהר"ם והש"ך.




[11] וכן י"ל דס"ל למאירי, עיין הערה 2. וכן לכאו' דעת הרמ"א בסי' שיב סי"ז, ע"ש בנו"כ.



 

 

השיעור ניתן בי"ח אייר תשע"ו

קוד השיעור: 7078

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנושא חושן משפט (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב יוסף אילוז
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב נחמן ארנרייך
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע