ישיבת כרם ביבנה

היהודי הקדוש

ינון אברמשוילי


בפרשתנו מסופר על ההתגלות של הקב"ה ליעקב באומרו לו: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ישנו כלל (אותו מביא רש"י בפרשתנו), שהקב"ה אינו מייחד את שמו על צדיקים בחייהם, כדי "שלא יטעה אותם היצר הרע" לחשוב שהם צדיקים גמורים, אולם כאן, אף על פי שיצחק עדיין חי, אמר הקב"ה "ואלוקי יצחק", וזאת "לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו".


אמנם הגמרא אומרת (נדרים סד ע"ב) שסומא חשוב כמת, וכשם שמת פטור מן המצוות כך יש דעה שאף עיוור פטור מן המצוות, אך לא מובן איך אפשר לומר שבגלל העיוורון "יצר הרע פסק ממנו"?! הרי ניתן לראות בפועל שלאנשים עיוורים יש תאוות ופיתויים מצד יצר הרע, וגם הם עלולים לחטוא!


הדבר יובן לאור המסופר בגמרא על רב יוסף (מועד קטן כח ע"א), שהיה עיוור, ובהגיעו לגיל שישים ערך "יומא טבא לרבנן" (=סעודה לתלמידי חכמים), והסביר שהסיבה לשמחה היא, שבהגיעו לגיל שישים יצא מאפשרות של מיתה מעונש כרת.


ונשאלת השאלה, למה לא מובא בשולחן ערוך שבמלאות לאדם שישים שנה עליו לעשות שמחה וחגיגה מיוחדת (לכל הפחות כמו שמביא הרמ"א לגבי סעודת סיום מסכת, בדרך של מצווה ומנהג טוב)? זאת ועוד, הרי רב יוסף חי בדור השלישי של האמוראים, ולפניהם חיו דורות של תנאים - למה לא מצאנו שמישהו מהם עשה "יומא טבא" בהגיעו לגיל שישים?


עלינו לומר אפוא, שהדבר קשור במיוחד לדרגתו של רב יוסף ולעיוורונו.


העובדה שאדם רגיל, לאחר חורבן הבית, חי יותר משישים שנה, אין בה להוכיח שהוא יצא מגדר כרת.


מסביר אדמו"ר הזקן באגרת התשובה: לאחר החורבן אין חיותנו באה אך ורק באמצעות חבל הנשמה האלוקית, שאותו כורת העוון שדינו כרת, אלא אנו מקבלים חיות גם באמצעות הסטרא אחרא (הצד האחר, שאינו קדושה, מקור החיות של כל ענייני העולם שאינם קדושה). לכן בזמן הזה יכול אדם לחיות מעבר לגיל שישים אף אם עבר על איסור כרת - שהרי את חבל ההמשכה מצד הסטרא אחרא, לא כורתת העבירה.


(הדבר נובע דווקא מצד ירידתנו במעלה, לכתחילה נשמתו של יהודי אמורה לקבל את חיותה אך ורק מצד הקדושה.)


בזה ייחודו של רב יוסף. בגמרא מסופר על קדושתו ודרגתו הרוחנית, ועד שבמשך עשרים ושתיים שנה לא חלה איש מבני ביתו אפילו במחלה קלה שמטפלים בה באמצעות הקזת דם (שיטת ריפוי נפוצה מאוד בימים ההם). גם עיוורונו בא משום שלא הצליח להימנע מלהביט מחוץ לד' אמותיו, ולכן התעוור כדי שלא ייכשל בהסתכלות אסורה. הדבר מוכיח שחיותו באה אך ורק ממקורות הקדושה - על אף שהיה לאחר החורבן.


ובכל זאת, בטרם מלאו לו שישים שנה חשש רב יוסף שמא יחטא, שהרי אמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אך כאשר מלאו לו שישים שנה, והוא נוכח שיצא מאפשרות של עונש כרת, ערך סעודה לרבנן.


אף אצל יצחק כך: עיוורונו של יצחק בא בגלל עשנן של נשי עשיו, שהקטירו קטורת לעבודה זרה (כפי שמביא זאת רש"י בפרשה הקודמת). יצחק היה "טהור עיניים מראות ברע", ולא היה יכול לסבול עבודה זרה עד שנתעוור בעיניו! הדבר מוכיח שכל מהותו באה מהקדושה בלבד, וממילא ניתלה ממנו כל מציאות של רע ולכן לאחר שנתעוור, שוב אין ליצר הרע אפשרות של אחיזה בו, ומסיבה זו ייחד הקב"ה את שמו על יצחק אף בחייו.


מסופר על רבי נחום מצ'רנוביל, שפעם אחת הגישו לפניו בטעות חלב עכו"ם, והוא לא ראה חלב זה. לאחר מכן הסביר זאת רבי נחום באמצעות המשנה "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו", שפירוש המשפט "אין ישראל רואהו" הוא, שיהודי אינו רואה זאת, כי יהודי אינו רואה מה שאינו צריך לראות...


(פורסם באשכולות 356 - פרשת ויצא תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בח' כסלו תשע"ו

קוד השיעור: 6715

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים מתורת חב"ד: לפרשת ויצא (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
דוד פוסרינו
ע K
הרב יצחק לוי
הרב יצחק לוי
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
צוריאל שושן
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K