ישיבת כרם ביבנה

ארבעה מזבחות - על דרכה של הציונות הדתית | חלק ב'

אסף משניות


במאמר הקודם התחלנו לסקור את ארבעת המזבחות שבנתה הציונות הדתית במהלך השנים. מזבחות אלו, מסביר הרב, הם מהותה של הציונות הדתית. אחרי שהסברנו את מהותם של שני המזבחות הראשונים, מזבח קניין הארץ ומזבח ה-"לך לך", נפנה להסביר במאמר זה את שני המזבחות הנוספים המוזכרים בפרשת אברהם: המזבח אשר בנה בבית אל והמזבח שבנה בהר המוריה.


מזבח החינוך:


המזבח השני שבנה אברהם היה המזבח שבנה בבית אל. על מזבח זה נאמר ברש"י בשם המדרש "נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם". למעשה, המזבח השני נבנה לפי המדרש למען הישרדותם של בניו של אברהם, או כמו בלשונו של הרב "קיום הזרע במלחמת החיים הגדולה".


המלחמה הגדולה ביותר להמשך קיומו של העם היא מלחמת החינוך, והמזבח המודרני במלחמה זו הינו החינוך היהודי ודגש על לימוד תורה.


במציאות בה כל המקצועות פתוחים בפני כל אדם, אחד הקורבנות הגדולים ביותר שנדרש היהודי המודרני להקריב הינו המוכנות שלו "לבזבז" זמן יקר מחייו, זמן שבו לרכוש לעצמו הכשרה שבעזרתה יוכל לרכוש מקצוע, למען לימוד תורה שלא יפיק לו שום תועלת כלכלית או ממשית-מוחשית מכל סוג שהו.


מול הבעיה הזו, נשארה הציונות הדתית לבד במערכה. הציבור החרדי העדיף לסגור עצמו בפני העולם המודרני וההשכלה, ולעומתו העולם החילוני העדיף לשכוח את תורת ישראל. רק הציונות הדתית האמינה שיש אפשרות לשלב בין שני העולמות, החדש והישן, בין העולם המודרני המתקיים בערים הגדולות ובין עולם התורה החי ופועל בתוך קירות הישיבות.


הרב בדבריו לא מוצא הסבר לוגי כיצד הצליחה הציונות הדתית להוביל לכך, שאלפי בחורים צעירים לאורך עשרות שנים, ישבו, שקדו ושקעו בעולמה של תורה, גם אם למספר שנים מוגבל, עד שיצאו לרכוש מקצוע להמשך החיים. למרות כל אותם ה"מומחים" שאמרו שאין התורה יכולה להתקיים בעולם המודרני[1], ושאין ערים אלו מקום לישיבות, באה הציונות הדתית, ובמעין "נס" הוכיחה שטעו כולם וחיי תורה וחיים מודרניים יכולים להיות שלובים זה בזה.


הרב טוען, שבזכות המלחמה התקיפה של הציונות הדתית, ליצירת עולם תורה עשיר ומפותח[2], מדינת ישראל, על אף היותה מודרנית במהותה, הפכה גם לבית הגידול המשובח ביותר לתלמידי חכמים בעולם, ולבית של ממש לתורת ישראל.


התהליך הזה לא היה קל. הציונות הדתית ספגה עלבונות וטענות רבות נגדה. היא הואשמה, ומואשמת עד היום, שהיא מנותקת מתורה. שהיא מתנגדת לעולם הישיבות ופועלת נגדו. שהיא תנועה שמורכבת יותר ממשכילים מאשר מתלמידי חכמים.


בניגוד לכל אותן הטענות, כך כותב הרב, דווקא הציונות הדתית היא זו שאחראית לעיקר הפצת התורה בדורנו.


מזבח הר המוריה:


המזבח האחרון שבנה אברהם, היה המזבח בהר המוריה. על המזבח הזה הקריב אברהם שני קורבנות: הראשון הוא הקרבן הידוע - הקרבת יצחק. השני הוא קורבן סימבולי בלבד, אבל קרבן משמעותי - הקשר שלו עם מכריו וידידיו.


בתחילת פרשת העקידה, ה' אומר לאברהם לקחת את יצחק וללכת אל המקום אשר יראה. לעומת זאת, כאשר אברהם יוצא לכיוון הר המוריה, הוא לוקח אתו עוד שני נערים, שעל פי המדרש הם ישמעאל ואליעזר. לאחר שלושה ימים, אברהם ראה "את המקום מרחוק", ואמר לנערים לשבת עם החמור ולהמתין.


הרב שואל, מדוע אברהם לוקח אתו את הנערים אם בסופו של דבר, הוא לא מתכנן שהם יתלוו אליו עד להר המוריה? הרב רואה בצעד זה של אברהם, מעין צוואה של אברהם עצמו. השקפת עולם כיצד אנו צריכים להתייחס לאלה שאינם חולקים אתנו את כל אורחות חיינו ואת מלוא אמונתנו והשקפת עולמנו.


אברהם בחר להתנהג עם נעריו בדרך ייחודית ביותר. מצד אחד, הוא לא התנתק מהם. הוא הבין שכדי להגיע להר המוריה יצטרך את עזרתם, גם אם הם לא הזדהו עם אמונתו והבינו את מסירות הנפש בה עבד אברהם את ה'. יחד עם זאת, אברהם גם שמר על מחיצה בינו לבין נעריו. הוא הבין שאין הנערים יכולים להיכנס להר המוריה כאשר הם אינם מוכנים להשתחוות ל-ה'. אברהם הבין שהוא צריך את עזרת הנערים, אבל אין הוא יכול לאפשר להם להגיע אל הקודש עצמו.


יש לשאול, מדוע הרב קורא לצער זה - צעד ההיפרדות מהנערים – 'קורבן'? מה היה קשה כל כך בצעד זה?


התשובה לכך היא, שהרבה יותר קל לקבל את המלווים לאורך כל הדרך, מאשר להודיע להם באמצע שאין הם נצרכים יותר. להיפרד באמצע הדרך כרוך בתוכו פגיעה באחר. יצירת מצב של חוסר נעימות. נקיטת צעד כזה, עשויה בהחלט להותיר את האדם בודד, נטול חברה שמוכנה ללוות אותו בדרך בה הוא צריך להלך. הקורבן הזה, להיות מוכן להקריב את הקשרים החברתיים של האדם, הינו גדול ביותר. לרוב, יעדיף כל אדם לא ללכת בדרך שהלך אברהם.


הציונות הדתית צועדת בדרך הזאת. אנו מבינים שכדי שנצליח לבנות כאן מדינה אנו צריכים את עזרתם של כל החלקים בעם, בלי קשר לאמונותיהם. יחד עם זאת, בדברים העקרוניים אין אנו מוכנים לצעוד עם החברה החילונית. הציונות הדתית יודעת שכדי להבטיח שמדינה זו תהיה מדינה יהודית, ישנם תחומים שבהם אין אנו מוכנים לצעוד בצוותא עם המלווים שהצטרפו אלינו לדרך. בכל הקשור לנושאי דת, אין אנו מוכנים ויכולים להתפשר[3]. ולא רק שאנו מתפרדים מהמלווים שלנו - אנחנו אף מוכנים להילחם בהם.


בענייני הדת, לא מספיק רק להיות ניטרליים, ולהשאיר את המאבק לחילונים ולחרדים. הרב כותב שהקורבן על המזבח בהר המוריה לא חלק מנחלת העבר בלבד, אלא הוא הקורבן היומיומי שאנו צריכים להמשיך להקריב[4]. אנו צריכים לסכן ולהעלות על המזבח את הקשר עם אלה שליוו אותנו בדרך להקמת המדינה, ולהיאבק נגדם בכל העוצמה כאשר אלה פועלים נגד היות המדינה מדינה יהודית.


לסיכום, מטרתה של הציונות הדתית לפי הרב, היא להבטיח שתתקיים כאן מדינה יהודית. לשם כך, צריך להקריב קורבנות גם על הארץ וגם על התורה. אין אפשרות להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי ולוותר על ארץ ישראל כמו שאי אפשר להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ולוותר על תורת ישראל.


ייחודה של הציונות הדתית, אינו רק העובדה כי היא יודעת איך לשלב בין העולם המודרני לעולם התורה, בין הציונות לעולם הישיבות. הייחודיות היא ההבנה שאין אפשרות אחרת. בלי השילוב בין העולמות לא נוכל להמשיך להתקיים. בלי שילוב העולמות לא נוכל לממש את קניין הנצח על הארץ והתורה.



(פורסם באשכולות 356 - פרשת ויצא תשע"ו)





[1] כדוגמה לכך אביא את הסיפור שסיפר רה"י שליט"א בערב השקת הספר 'ברכת דוד', על אותו בחור יהודי שנכנס לחנות ספרים בניו-יורק וביקש לקנות "קצות", והמוכר שאמר לאותו בחור שהוא יהיה האדם האחרון שיקנה את הספר הזה...




[2] חלק לא מבוטל מהקרדיט מעניק הרב לישיבתנו היקרה.




[3] במציאות אידיאלית. אך לעיתים אנו כושלים מעט בכך ומעדיפים שלא ללכת בדרכו של אברהם.




[4] בצוותא עם קורבן קניין הארץ, אבל את זה אנו מקריבים בצוותא עם שאר חלקי העם (עיין במאמר הקודם).




 

 

 

השיעור ניתן בח' כסלו תשע"ו

קוד השיעור: 6714

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים מתורת הגרי"ד סולוביצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: