ישיבת כרם ביבנה

חתימה בברכת הארוסין

יעקב עמיחי סופר


סוגיא זו של ברכת האירוסין רבו העוסקים בה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שעשאוה כאיסקופה הנדרש'ת. אמרתי אף אני, אכתוב בה מה שעלה בגורלי, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.


הגמרא בכתובות (ז ע"ב) דנה לגבי נוסח ברכת האירוסין:


ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. מאן דלא חתים, מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות, ומאן דחתים, מידי דהוה אקידושא.


והנה, נחלקו רש"י ותוס' על אתר, מהו הצד השווה בין ברכת האירוסין לברכת הפירות והמצוות, וכן בינה לבין הקידוש. שיטת רש"י (ד"ה ברכת, וד"ה מידי), שהדמיון לברכת המצוות הוא, משום שאין ברכה זו ארוכה דיה כברכת הקידוש, אלא היא דומה לברכת המצוות מבחינת אורכה. והסברא לדמותה לקידוש היא, משום שנאמרת בלשון קדושה חותמים בה כקידוש היום (והסיבה שבקידוש חותמים היא משום שבקידוש יש הפסק כגון 'כי הוא יום תחילה למקראי קודש', ולכן חותמים מענין הברכה).


תוס' חולקים על רש"י ומבארים באופן אחר את הדמיון בין הברכות, וז"ל:


מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת פירות - שאין בה אריכות, והאי נמי אינה ארוכה. ולא דמי לקידושא דאריך טפי ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא דחתים ביה משום דאריך והאי נמי חשיבא ארוכה. ומה שפירש בקונטרס דמשום דבלשון קדושה היא חתמי בה כמו בקידושא אינו נראה.


ויש לעיין בדבריהם בתרתי. וזה יצא ראשונה: מהיכן לקח רש"י את דבריו בענין הדימוי הלשוני בין אירוסין לקידוש ששניהם מוזכר בהם ל' קדושה? היכן מצינו שבגלל לשון כזו או אחרת נקבע גדר של ברכה האם חותמים בה או לא?


ואחרי כן יצא אחיו: לדברי התוס' יש לבאר, מנין לתוס' ההגדרה הזו שברכה ארוכה חותמים בה וברכה קצרה אין חותמים בה, וע"פ מה נקבע האם הברכה קצרה או ארוכה – וכי זה תלוי במספר מילים מסוים?


כדי לבאר סוגיא זו עלינו לרדת לשורש הדברים. מקור דין חתימת הברכה במסכת פסחים (קד ע"ב-קה ע"א) לגבי ברכת ההבדלה, והרי סוגיא זו לפנינו:


עולא איקלע לפומבדיתא, אמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: זיל אמטי ליה כלכלה דפירי, וחזי היכי אבדיל. לא אזל, שדר ליה לאביי. כי אתא אביי, אמר ליה: היכי אמר? - אמר ליה: ברוך המבדיל בין קודש לחול אמר, ותו לא... מיתיבי: כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך, חוץ מברכת מצות, וברכת הפירות, וברכה הסמוכה לחבירתה, וברכה אחרונה שבקרית שמע. שיש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך, ויש מהן שחותם בברוך ואין פותח בברוך. והטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך. קשיא לעולא! אמר לך עולא: הא נמי כברכת המצות דמיא, ברכת המצות מאי טעמא - משום דהודאה היא, הא נמי - הודאה היא.


הגמרא מקשה לעולא, שלא חתם בברכת ההבדלה, מהברייתא האומרת שכל הברכות חותם בברוך חוץ מברכות מיוחדות, ומדוע לא חתם? מיישבת הגמרא, שברכת ההבדלה היא כברכת המצוות שלא צריכה חתימה, משום שברכה זו היא של הודאה כמו ברכת המצוות.


גם בהבנת סוגיא זו נחלקו רש"י ותוס', ותהי ראשית מחלוקתם בהבנת המעשה של עולא: לדעת רש"י (ד"ה המבדיל), עולא אמר רק "בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול" ותו לא מידי. תוס' מקשים על פירוש רש"י, ומפרשים באופן אחר:


קשיא לעולא - לפירוש הקונטרס דפירש לעיל דלא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול ותו לא, קשה, מאי ס"ד דמקשה, הא פשיטא דלברכת הפירות דמיא דאין לך קצרה יותר מזו ועוד לימא דסבר עולא כר' יהודה הנשיא דמשמע נמי דלא הוי חתים? ונראה, דעולא אמר נמי כל שאר הבדלות ואישתיק בלא חתימה, וס"ד דמקשה כיון דארוכה היא קצת הוה ליה למיחתם בברוך, מידי דהוה אקידוש שחותמין בה אף על גב דהודאה היא, כיון שיש בה אריכות קצת, ומשני דדמיא שפיר לברכת פירות.


לדברי תוס', אם עולא אמר רק ברוך המבדיל וכו', אין הו"א להקשות על דבריו, כי ודאי שזו ברכה קצרה שאין חותמין בה. לכן ביארו התוס', שעולא אמר את כל נוסח ברכת ההבדלה המוכר לנו חוץ מהחתימה, ולכן הו"א שזו ברכה ארוכה קצת, וראוי לחתום בה כברכת הקידוש - קמ"ל שזו ברכה קצרה, ולכן לא חתם בה.


גם על סוגיא זו יש לשאול: לדעת תוס' מה השתנה בין ההו"א למסקנא, מדוע בהו"א חשבנו שזו ברכה ארוכה, ומה גרם לנו לחשוב למסקנא שזו ברכה קצרה?


עוד יש להעיר, שכל קושיית תוס' לפירוש רש"י קשה רק לשיטתם, שהרי לפי רש"י חתימת הברכה לא תלויה בכך שהיא ברכה קצרה או לא, דלא כדעת תוס' שתולים בסוגייתנו את הדברים זה בזה.


לעד"נ, שמקור דברי התוס', התולים את החתימה באורך הברכה, טמונים בדברי התוספתא בברכות (פרק א, ו-ז), וכך נכתב שם:


אלו [ברכות] שמקצרין בהן: המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזמון וברכה אחרונה שבברכת המזון... אלו ברכות שאין חותמין בהן: המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון...


מסמיכות זו בתוספתא בין הברכות שמקצרין בהם ובין הברכות שאין חותמין בהם, ומלשון התוספתא הזהה לחלוטין בשתי ההלכות, הסיקו תוס' שהחתימה תלויה באורך הברכה.[1]


מעתה, הסוגיא מחוורת לדעת תוס'. בסוגיא דכתובות רב יהודה סובר שברכת הארוסין אינה מספיק ארוכה, בעוד שרב אחא סובר שכן. וא"כ המקשן שם בפסחים, ששאל מדוע לא חתם עולא, קאי בשיטת רב אחא - לשיטתו ברכה כזו היא מספיק ארוכה וצריכה חתימה, והתרצן עומד בשיטתו של רב יהודה שאין זו ברכה מספיק ארוכה ואינה זוקקת חתימה.


לעומת זאת, רש"י, רוח אחרת היתה עמו. הוא הבין כפשט לשון הגמרא, שעולא אמר רק ברוך המבדיל בין קודש לחול ותו לא, ולכן הוקשתה לו קושיית תוס' – מה ההו"א לומר שצריך חתימה בברכה זו.


וכדי ליישב קושיא זו הבין רש"י בדעת המקשן שם, שיש סברא לומר שברכת ההבדלה תיבעי חתימה, משום שיש בה לשון קדושה וכמו ברכת הקידוש, אלא שהתרצן חולק וסובר שאע"פ שלשונה כלשון הקידוש, סו"ס בהגדרותיה אינה כקידוש, דכולה חדא הודאה היא. משם יצא רש"י ולמד לסוגיא דידן, שאותו מקשן שם קאי בשיטת רב אחא אצלנו, הסובר שברכת אירוסין היא כברכת הקידוש, מפני שיש בה ג"כ לשון קידוש, משא"כ התרצן קאי בשיטת רב יהודה בסוגיין, דס"ל דברכת אירוסין אין בה חתימה דכולה חדא הודאה היא.


ויש בדברים אלו בנותן טעם, דלכאורה יש לשאול מדוע נאמר שאם יש בה לשון קדושה צריכה חתימה. אלא נראה שהבין רש"י, שכאשר יש לשון קדושה הרי ברכה זו חשובה, ומשום החשיבות שבה צריך לחתום[2]. ואם זהו הביאור, צריך לבאר את דברי רש"י בסוגיין בדרך זו, וז"ל:


מידי דהוה אקידושא - כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש בה הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש.


היינו, שבברכת הקידוש הסיבה שצריך לחתום משום שיש בה הפסק דבר אחר, וזה שקבעו להפסיק בה בדבר אחר ולא השאירו את כל הברכה בעניין הקידוש מורה על חשיבותה של ברכת הקידוש, ומעתה בכל מקום שיהיה לשון קדושה דינו יהיה כברכת הקידוש אשר זוקקת חתימה בסופה[3].


(פורסם באשכולות 356 - פרשת ויצא תשע"ו)






[1] וכמדומה דתנא דמסייע לי מצאתי בדברי התוס' בברכות. המשנה שם (יא ע"א) כתבה, שבערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה. רש"י שם ביאר, שהסיפא של המשנה (אחת ארוכה וכו') קאי על השתיים שלאחריה בערבית, שארוכה היא 'אמת ואמונה' וקצרה היא 'השכיבנו'. תוס' שם (ד"ה אחת) הביאו ראיה לדחות את פירוש רש"י מכך שהתוספתא לא החשיבה את ברכת השכיבנו יחד עם הקצרות, משמע שלשיטתם המקור להגדיר מהי ברכה קצרה ומהי ארוכה הוא התוספתא, ולדברינו מובן מדוע א"כ תלו את החתימה ג"כ באורך הברכה.




[2] היינו, שלדעת רש"י יש סוג חדש של ברכות. יש ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות הקידוש שבהם מזכירים את קדושת עם ישראל ודבר זה ראוי לחתום עליו.




[3] ונ"ל שניתן לדייק כך מדבריו בפסחים (קה ע"א), שם כתב בתירוץ הגמרא שהבדלה כולה חדא הודאה היא, דאין זה כמו בקידוש, כיון שבקידוש "צריך לספר בשבח השבת" כלשונו, ולכן חותמים בה.




 

 

 

השיעור ניתן ב כסלו תשע"ו

קוד השיעור: 6713

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיון על כתובות ז: (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2