ישיבת כרם ביבנה

הם דברו דיבורים על הדברות

תמיר רוצ'ס


'יפה שיחתן של עבדי אבות', 'שאל שלא כהוגן', 'רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו', 'השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון' - אלו הן מקצת מהערות וביקורות חז"ל על דבריהם ודיבוריהם של דמויות שונות בפרשתנו. ועל כל התבטאות כזאת בפני עצמה ראויים הקולמוסים להשבר והדיו להשפך והמקלדת להקליד. ואני לא באתי אלא למדרש המפורסם אודות דיבורו של עפרון, היחס שבין דיבורו למעשהו וההקבלה לאברהם אבינו.


עה"פ "וישקול אברהם לעפרן את הכסף", אומרים חז"ל (ב"מ פז ע"א, מובא ברש"י) "שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה", שהרי אמר עפרון שיתן את המערה לאברהם חנם, ולבסוף נטל ממנו 400 שקל עובר לסוחר - המתקבלים בכל מקום. מאברהם אבינו עצמו למדים חז"ל שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה - הפך מידת עפרון, שכן אמר לאורחיו "ואקחה פת לחם" כשלמעשה הגיש לפניהם ג' לשונות בחרדל.


ואין הדרשה הזאת אומרת אלא דרשני! מה אשם עפרון שאברהם התעקש לשלם לו סכום גבוה בשקלים חריפים? הלא עפרון מבחינתו באמת התכוון לתתה לו חנם! ובלשון רש"י - "הנח את המכר ואת מתך קבור". ועוד, מאי מעליותא איכא באמירה המועטת של אאע"ה שחז"ל טורחים לשבח זאת? מדוע זה רלוונטי שאמר מעט? מאי נפ"מ אצל זה שעושה הרבה אם אומר מעט או הרבה?


וכדי לתרץ, יש לחקור כלפי מה מכוונת בעיקר הביקורת של חז"ל "אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה" - הדיבור המרובה או שמא המעשה המועט. ההבנה המקובלת היא, שעיקר הבעיה טמונה במעשה (או ליתר דיוק - חוסר המעשה) שאינו תואם את הדיבור. לפי"ז, לו יצויר שהמעשה תואם לדיבור, ובמקרה של עפרון - אף היה נותנה לא"א חנם, מעליותא היא.


הבנה זו יוצרת את הקושיות דלעיל, כי לפיה יש מדרגה יותר גבוהה מ'אומר מעט ועושה הרבה' והיא מי שגם אומר הרבה; ולכן לא מובן מה רע בעצם האמירה המרובה של עפרון, ומה שבח הוא אצל הצדיקים שאומרים מעט?


אך אפשר וצריך להבין אחרת. עיקר הבעיה אינה במעשה שאינו תואם לדיבור, אלא בדיבור המרובה עצמו - במציאות שבודאי לא יגיע לידי מעשה. הביקורת כלפי עפרון היא שהיה לו לקרוא נכון את המפה ולהקשיב לא"א שמתעקש לשלם, ולא להגיע למצב בו הוא אומר הרבה כשיודע מראש שאפילו מעט לא יוכל לעשות, ואע"פ שמבחינתו באמת רצה לתת לו חנם.


עפרון לא מואשם בנטילת הכסף - ייתכן שזה נעשה בעל כרחו. חז"ל רצו ללמדנו, שבמצבים כאלה אין טעם לנימוסים שקריים הגובלים בחנופה. הדרך בה ראוי להתנהג אליבא דאמת היא זו של אבא חלקיה, אשר מסופר עליו (תענית כג ע"ב) כי "יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו". וכששאלוהו אח"כ לפשר מעשהו זה, תירץ: "משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם".


לגבי הנהגת הצדיקים לומר מעט ולעשות הרבה, מקורה כאמור בסעודה שעשה א"א לאורחיו. שם בפרשת וירא מסופר גם על הכנסת האורחים של לוט, שהצטיין אף הוא במידה נעלה זו לא פחות מא"א. אך הבדל ניכר יש ביניהם ברגישות כלפי האורח.


כל אורח מטבעו מתבייש, ומארח טוב נבחן בידיעתו לרכך הרגשת אי נעימות זו. בזה לוט נכשל. הוא מפציר באורחיו יותר מדי, ולא מצליח להבין את מבוכתם הטבעית. לוט למד מא"א מושגים על עצם האירוח, אך לא השכיל להבחין בתחבולות בהם משתמש - אחת מהן היא שאומר מעט, כדי לתת לאורח הרגשה נוחה שאינו גורם טרחה יתירה. הגם שלבסוף כוונת המארח לעשות הרבה, יש נפ"מ עצומה עבור האורחים בעצם האמירה המועטת.


מעתה מובן כי כשם שעיקר הביקורת כלפי עפרון היתה בעצם העובדה שאמר הרבה (במציאות שבודאי לא יתאפשר לו לעמוד בכך), כך עיקר השבח אצל הצדיקים הוא שיודעים מתי לומר מעט.


המציאות העולמית פועלת די בהתאמה: אנשים שאומרים הרבה - יש הרבה, אנשים שאומרים מעט - יש מעט... לא נותר לנו אלא לדאוג לכך שאנשים שעושים הרבה - יהיו הרבה...


(פורסם באשכולות 354 # חיי שרה  תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בכ"ג חשון תשע"ו

קוד השיעור: 6686

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת חיי שרה (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K