ישנם הסבורים שתכלית האדם היא בנין המידות הטובות והשלמות שביחסים בין אדם לחבירו, ושלמות זו היא בת השגה גם לאדם שאינו מאמין בה'. ברם היהדות שוללת השקפה זו מכל וכל.

המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואעפ"י שהאדם נמשך אחריו לטובה, ע"י שמכיר את היושר שבדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה, וק"ו שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות וכו'. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך עפ"י המוסר האלוקי. (מוסר הקודש לרב קוק פ"א)

כך פי' המלבי"ם את תשובתו של אברהם לאבימלך, על שלא גילה לו ששרה היא אשתו "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי":

הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל עצמו במידות טובות, והוא עושה משפט וצדקה – הכל לפי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח באיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו. בהיפך, בעת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע... השכל לבדו ונימוסים שכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה.

יש שפי' כך את המקרא "לוחות אבן כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוקים המה".

בלוחות יש חמש דברות שבין אדם למקום, וחמש בין אדם לחבירו, אך כולן מעשה אלוקים המה, ואי אפשר להפריד ביניהן, שהיסוד של כולן הוא הדיבר הראשון "אנכי ה' אלקיך". וזהו שנאמר שם "וישלך משה מידו", אך קרינן "מידיו". שבתחילה סבור היה משה שכפרו רק בלוחות שבין אדם למקום, כשכפרו בעגל, וע"כ השליך אותן חמש שבידו האחת, אך לאחר מיכן הבין שע"י הכפירה, גם המצוות שבין אדם לחבירו יתבטלו, וע"כ השליך הלוחות משתי ידיו.

וכן נאמר בסוף פ' ויקרא "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ". והתוצאה כתובה מיד – "וכחש בעמיתו בפקדון או בגזל או עשק את עמיתו".

זוהי כוונת הכתובים בתחילת פרשתנו. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח". ברם על שאר אנשי דורו נאמר "ותשחת הארץ לפני האלוקים", היינו שכפרו בו, כמ"ש הגמ' (סנהדרין קח). "אמרו מה שד-י כי נעבדנו". והתוצאה – "ותמלא הארץ חמס", והשחית כל בשר את דרכו על הארץ. שכן דרך ארץ בלא אמונה ויראת ה' סופה להבטל.