"מריה דאברהם! מה הקשר??", זו זעקת לבו הממוצעת של כל יהודי המתחיל להלך בנבכי הפרשה. למעלה מ-70 מצוות עשה ול"ת, קלות וחמורות, בין אדם למקום ובעיקר בין אדם לחבירו בנושאים שונים ומגוונים. כי תצא מנקודת הנחה שיש קשר הגיוני ורעיוני בין הפרשיות, עליך להצטייד בדמיון מפותח, ולהיות יצירתי במיוחד. ואכן בחלק מהמקומות הפרשנים עומדים על סמיכות הפרשיות, כאשר הסמיכות המפורסמת ביותר היא זו שבראשית הפרשה.

אשת יפת תואר, שנואה אם הבכור, בן סורר ומורה – אינן שלוש פרשיות, אלא סיפור בהמשכים. התורה עוצרת מידי פעם לחדש כמה דינים בכל פרשייה, נו, א"א רק לספר סיפורים, סו"ס צריך לדעת מה לעשות ואיך להתנהג. אך חובה לדעת ולהפנים: בן סורר ומורה לא צונח מהשמים באתערותא דלעילא. הוא צומח מהארץ באתערותא דלתתא, כאשר שורשיו העמוקים מתפשטים אי שם בשדה הקרב, בשטח האויב, איפה שמסתובבות להן כל אותן בנות העכו"ם ומעקמות פשטות שבלב. בהתקשטותן, מסלפות קושט אמרי אמת. וכשהאדם עמה-במחיצתה, מצמיחה היא שורש פורה ראש ולענה. לזה יקרא בן סורר ומורה כי מאשה לוקח זה.

שואלים כולם שאלות עצומות על אותו בן מסכן, מדוע נהרג בסקילה, בעודו זכאי, בעוון זוטות, מבלי לתת לו צ'אנס? וכבר ירדה תורה לסוף דעתו שמבקש לימודו ואינו מוצא. מדוע שלא ימצא? יש כ"כ הרבה ישיבות, בטוח הוא יתחבר לאחת מהן. אם לא יזכה להיות ת"ח, לפחות ישקוד בסדר ערב על דלתות הפנימיה וילמד שם מה שילמד, שזהו הכשר מצוה ללימוד אומנות כדי שלא יבוא לידי לסטות וילסטם הבריות. (אכן אמרו חז"ל שאין בן סורר ומורה...)

ולא די בכך שהפרשייה תמוהה בפני עצמה, אלא שיש פרשייה אחרת המלמדת עיקרון הפוך לחלוטין. "באשר הוא שם", הוא הוא מטבע הלשון העתיק למטבע המודרני: "קבל אותי כמו שאני". עזוב מה שהיה, ובעיקר מה שאתה חושב או יודע שיהיה. כרגע אני בסדר, שפוט אותי נקודתית ע"פ המציאות הנוכחית. "כי שמע אלוקים אל קול הנער", זה הביאור העמוק לתופעה "ישמעאל". ולמה הוא שמע? "באשר הוא שם" - אינו נידון לפי מה שהוא עתיד לעשות (עיי"ש ברש"י).

בשלמא אם ישמעאל היה נער ככל הנערים, הייתי מתרץ: כל מקרה לגופו- סורר ע"ש סופו, תם באשר הוא שם. אבל נראה בעליל כי אם יש מישהו העונה להגדרה בן סורר ומורה, זה ישמעאל. פשוט מילים נרדפות. זה אפילו יוצא אותה גימטריא אם תסגור כמה 'כויללים' בארץ ובעולם. אז מה החילוק??

אם נעמיק להתבונן, נמצא כי הסיפור של ישמעאל מזכיר מאוד את התופעה המתרחשת בפרשתנו. לא זו בלבד שישמעאל מזכיר את הבן הסורר, אלא גם שרה והגר מזכירות "כי תהיינה לאיש שתי נשים", האחת מעשיה אהובים, והאחת חזרה לתעות אחר גילולי בית אביה, "והיה הבן הבכור לשניאה".

אך כאן מגיעה נקודת השוני. אברהם לא לקח אשת יפת תואר! בלית ברירה, אחרי עשר שנים בארץ (ועוד כמה שנים בחו"ל), נאלץ אברהם אבינו להיעתר לבקשת שרה אשתו ולקחת את הגר. השורש שונה לחלוטין!

מקובל להבין ש"נהרג ע"ש סופו" זה עונש לבן הסורר, ולכן נוצרת תמיהה אדירה שכבר המדרש מתמיה: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, נסקל?!"; "למה יומת מה עשה??". אך לענ"ד, זה לא עונש לבן הסורר, אלא לאביו - שהוא לא פחות סורר ומורה בהימשכו אחר יצרו, ובלקחו אשת יפת תואר, מבלי שיחשוב מה יהא בסופו של אותו "שידוך"-"זיווג משמים" (בחיריק תחת המ"ם האמצעית...); מבלי שירד לסוף דעתו של "השדכן", הלא הוא יצרו, שרוצה להוליד מכאן בן סורר ומורה. הוא שהמדרש משיב: "נהרג ע"ש סופו" - מדה כנגד מדה ירדה תורה לסוף דעתו, תחת אשר אביו לא התבונן לדעת אחרית דבר מראשיתו.

אברהם אבינו לא ראוי ליענש, ולכן על אף הדמיון של המקרים, הדינים אצלו שונים. במקום "כי את הבכור בן השנואה יכיר" - "כי ביצחק יקרא לך זרע"; ובמקום נהרג על שם סופו - נידון "באשר הוא שם".

עיקר המאמר אינו התירוץ והפירוש המחודש אלא היסוד העולה מהם: הבנת אחרית דבר מראשיתו, זהו חוש שמתפתח אך ורק אצל אדם המבין שהאחרית נעוצה בראשית ושורש. פרי רקוב הוא תוצאה ישירה ומוכרחת של שורש רקוב, ואילו שורש איתן מצמיח פרי איתן שכבר מראשיתו ניכרת אחריתו, ובודאי יתקיים בו: ויקו לעשות ענבים - ויעש ענבים!

(פורסם באשכולות 347 - כי תצא תשע"ה)