ישיבת כרם ביבנה

שנה לצוק איתן: מיומנו של שריונר

זאב זפרני


תפקיד: סמב"ץ (סמל מבצעים) חטיבה 401 במפח"ט (מפקדת חטיבה), בחרום נהג טנק מס"ח (מפקד סיוע חטיבתי, טנק 27ג' למי שמכיר...) בחפ"ק מח"ט.


קצת על התפקיד... מתוקף תפקידי בתור סמל מבצעים של החטיבה הכרתי את הפקודות ללחימה ואת המערך האופרטיבי, מקומי היה ב'קדמית' (חמ"ל גדול שמשם מנהלים המח"ט והרמ"ט (ראש מטה) והמנ"ח (מנהל לחימה) את הלחימה) של הצק"ח (צוות קרב חטיבתי, צק"ח מורכב מכוחות שריון, הנדסה, חי"ר, תצפית, כוחות מיוחדים, ועוד ועוד... ומהקדמית כל כח מקבל את הפקודה והמשימה שלו, מה שמאפשר סגירת מעגלים מהירה בין הכוחות ולחימה משולבת ושתופי פעולה בין הכוחות). את המושגים האלה פחות יכירו מי שהיה לוחם או בגדוד...


אבל משם מקבלים את כל הפקודות ולשם מגיע כל המודיעין ומשם הם מפוזרים לכול הגדודים.


אין לי סיפורי ניסים או סיפורי גבורה לספר... את הלחימה התחלתי עוד מימי "שובו אחים", שם הייתי סמב"ץ בחפ"ק של הכוחות המיוחדים (בשובו אחים שלחו את המפח"ט שלנו לחפֶ"ק להם, למרות היותנו מפח"ט של שריון ולא החמ"ל היחידתי שלהם) שחיפשו אחר שלושת הנערים ועצרו מבוקשים. כשבוע אח"כ (אני לא זוכר תאריכים בעליל) הדרימה החטיבה לדרום, לעזה.


בכמה הימים הראשונים ישבתי בקדמית ואח"כ שובצקת"י לטנק, היה לנו את הטנק הכי חדש בצה"ל, הוא היה כולו עוד נקי עם ריח של הניילונים, גם כל הציוד הלחימה שלי היה חדש.


אספר קצת על הצוות. צוות לא ממש אורגני, המס"ח היה קצין בלימודים, כך שלא הכרנו אותו עד הלחימה, התותחן היה חייל שהביאו מהגדודים שרק סיים הכשרה (בייני"ש, דרך אגב), הטען היה מט"ק (מפקד טנק) בנמ"ח שלי שמשרת איתי במפח"ט.


כאמור, אין לי סיפורי ניסים לספר, אספר באופן כללי. הרבה שואלים אם לא פחדנו...יש כאלה שבאמת ממש פחדו ולא רצו להיכנס, כמובן שהדיחו אותם במקום מתפקידי לוחמה. אבל לוחם הרי בשביל זה הוא לוחם, בשביל להילחם... ואנחנו צריכים להודות על הזכות להשתתף בלחימה, באופן אישי לא הרגשתי פחד ממש, יש כמובן התרגשות ולחץ, ולפעמים הלחץ גורם לך לשים את הפוקוס על הדברים הלא נכונים, ולא משנה כמה התאמנתם וכמה אימונים שלא עשיתם, לחימה לא דומה לשום דבר שעשתי עד אז (ואל ישאל השואל א"כ בשביל מה להתאמן...כמובן שצריך להתאמן אבל ההרגשה בלחימה לא דומה לשום דבר, והאימון עוזר בשביל לעשות את הפעולות כמו שלמדת והתאמנת. גם מתוך פחד או לחץ)


בגלל שהיינו טנק בחפ"ק מח"ט שמענו את כל הדיווחים בקשר, מלחמה זה מלאאא בלגן, החל מדוצי"ם וכלים שנתקעים ועוד... צריך לראות באיזה קור רוח המח"ט והקצינים שלו יודעים לנהל את החטיבה ואת הצק"ח.


הלחימה היא דבר קשה ושובר וכמה שזו זכות להילחם אבל כולם רוצים שיסתיים כבר, ועם כל הרבאק והכול, אחרי שהלחימה נמשכת עוד יום ועוד יום ועוד יום... זה דבר מתיש. מה שמחזיק ברגעים האלה זה שעכשיו אנחנו עושים היסטוריה. גם מה שכל הזמן זכרתי זה מה שהראש ישיבה מזכיר הרבה, שמלחמה נגד ישראל היא בעצם מלחמה בה', בגלל שעם ישראל מייצגים את ה' בעולם, ולכן אנחנו נוקמים את נקמת ה'. ועוד מה שהראש ישיבה מזכיר מדרוש עשירי מדרשות הר"ן שאת המלחמה אנחנו צריכים לעשות, ו"ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ו"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו שם אלוקינו נזכיר", על מרכבותינו ועל נשקינו.


עוד דבר שזכור לי, שהרוח ש ל גבורה, לחימה, והאחדות לא התאימה כל כך להרגשה של ימי בין המצרים, שבהם בעבר ישראל נכנעה ללחימה ולא היתה בהם גבורה, כמוזכר בסוף ירמיהו "וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם" (נב, ז). אשרינו שזכינו!


(פורסם בזמורות 136 - אב תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בז' אב תשע"ה

קוד השיעור: 6555

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

שנה למבצע צוק איתן: סיפורים מהשטח (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: