ישיבת כרם ביבנה

רוב יושביה עליה #02

ר' דניאל סגרון



בשבוע שעבר כתבנו, על-פי דברי הרב קוק בהקדמה ל'שבת הארץ', שמצוות השמיטה קשורה לתפקיד של עם ישראל בהיסטוריה – לבנות חברת מופת בארץ ישראל שתהווה אור ודוגמה לכל באי עולם. "עם זו יצרתי לי - תהילתי יספרו".


כדי למלא תפקיד זה צריך שני תנאים. צריך להיות בארץ ישראל כי היא המקום בו עמ"י יכול להגשים את ייעודו, לבנות את עצמו בצורה יציבה ומשם לצאת להפצת אמונה בכל העולם, וצריך גם את עם ישראל שילך בדרך התורה ויהיה מודע לסיבת קיומו בעולם. נמצא שבחזון ה'אור לגויים' ישנם שני מרכיבים – הארץ והאדם.


ואולי מכאן נובעת מחלוקתם של מרן הבית יוסף והמבי"ט (שו"ת אבקת רוכל סימן כג והלאה), בה תלויה השאלה של היתר המכירה. המבי"ט סובר שיש בארץ קדושה עצמית ללא תלות בפעולת האדם. אך הב"י סובר שפירות שגדלו בקרקע של גוי, למרות שהם בא"י, אין עליהם קדושת שביעית, מכיוון שהארץ לא מספיקה מבלי האדם. הקדושה אינה עצמית בארץ, אלא נובעת מכך שהאדם בונה בארץ הזו את חברת המופת אותה הקב"ה רוצה שהוא יבנה. לכן סובר הב"י שאם הגוי הוא הבעלים, אין על הארץ קדושת שביעית[1].


גם בשמיטת כספים יש לדון האם התורה הפקיעה את החיוב הממוני, כי היא רצתה לחנך שבשנה הזו לא מתעסקים בחומריות אלא ברוחניות, או שמא התורה לא מתעסקת בכסף אלא באדם, עליו היא אסרה לגבות את חובו. כלומר, אם נלך לפי הקו של המבי"ט אז שמיטת הכספים היא על החפץ, על הממון, כמו ששמיטת קרקעות היא על החפץ, על הקרקע. אך לפי הקו של הב"י, כיוון שהחומר הוא רק מצע לפעולותיו של האדם לכן עיקר המצווה היא על האדם שלא יגבה את חובו. זו בעצם חקירתו של הגר"ח מבריסק, מה הפשט בשמיטת כספים - האם החוב התבטל או שלמלווה אסור לגבות (ונפק"מ - שאם החוב נשאר, אין איסור לגבות לפי צד א'). כלומר האם זה דין בחפצא או בגברא, בדומה למחלוקת הב"י והמבי"ט. וכעין זה גם חקר ר' שמואל רוזובסקי בחידושיו לריש מכות האם שמיטת כספים זה איסור או ממון, ועיין יביע אומר (ח"ה חו"מ סימן ג) שנשאל על מי שנזכר לעשות פרוזבול רק בבין השמשות, והביא מה שכתב הב"י בסימן ס"ז ס"י: "...ונ"ל דה"ט משום דשמיטה איסורא היא, ומקילין שלא תנהוג לשמט מספק כיון שבזה"ז אינה אלא מדרבנן, וכיון דבעיקר הדין לא אתי למבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין אסורא אי נהגא שביעית בכה"ג או לא משום הכי נקטינן לקולא". וכתב היבי"א: "וה"נ להא דמיא, וכל שמסר דבריו אפי' בבין השמשות כיון דספקא דרבנן לקולא, תלינן דאכתי יממא הוי, ומהני לגבות חובותיו. וכן אם הלוה לו בבין השמשות תלינן דלילה הוא ואינו משמט דסד"ר לקולא".


ולפי דרכנו אפ"ל, שהב"י לשיטתו שכיוון שמטרת השמיטה להבהיר לעמ"י שתפקידו הוא לבנות בא"י ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לכן אין די בארץ, בחפץ, אלא צריך את מימד האדם. לכן קרקע בא"י שהיא בבעלות גוי אין בה קדושה. לכן שורש דין שמיטת כספים הוא איסור, על הגברא, ולא ממון, על החפצא.


ועיין עוד במשנת יעב"ץ (יו"ד סימן כח), שהביא מחלוקת בין רש"י לתוס' האם תוספת שביעית היא בעצם השמיטה או רק באיסורים מסוימים. ניתן אמנם להבין את מחלוקתם לפי החקירה הכללית בכל תוספת האם היא תוספת זה רק על הגברא או שהיא הופכת את הזמן לאחר, אך ניתן אולי גם לומר שגם הסוברים בעלמא שתוספת זה בחפצא יסכימו שכיון שמטרת השמיטה היא לחנך את האדם להתקדם אל עבר משימתו לכן עיקר הדין הוא בגברא.


השתא דאתינן להכי, שהשמיטה מקדמת אל עבר חזונו הסופי של עם ישראל, יוצא שאין מחלוקת מהותית בין הסוברים ששמיטה בזמן הזה דאו' לבין הסוברים דרבנן. טעמם של הסוברים שלולי שהשבטים יושבים מיוחסים בנחלתם אין שמיטה מה"ת הוא, שכדי להגשים את מצוות השמיטה במלואה צריך שעמ"י יהיה בנוי בארצו כפי שהיה בעבר. צריך שעמ"י יהיה מסודר איש תחת גפנו, כי זהו תנאי הכרחי לפני יציאה החוצה להשפיע על העולם. "הן עם לבדד ישכון" ורק אח"כ "ונהרו אליו כל הגויים".


הכסף משנה, הסובר ששמיטה בזה"ז מה"ת, גם מסכים לכך עקרונית. לכן הוא סובר ששמיטה היא לא רק דין בחפצא אלא גם בגברא (לכן הוא סובר בספרו אבקת רוכל שגם קרקע בא"י אם היא בבעלות הגוי אין בה קדושה, ולכן הוא סובר בספרו בית יוסף ששמיטת כספים היא איסור ולא ממון, דבר התלוי בחקירתם של הגר"ח ותלמיד תלמידו הגר"ש רוזובסקי). אלא שהכס"מ סובר שאמנם שמיטה מקדמת אל עבר הייעוד אך המטרה הסופית היא היובל, ולכן רק לשם היובל צריך שכל עמ"י יהיה מסודר בנחלתו, איש לשבטו, ובשמיטה די ברוב יושביה.


אם כך, הטעם שכאשר יהיו 'רוב יושביה עליה' תחזור השמיטה להיות מה"ת לחלק מהשיטות הוא שאז עמ"י יהיה מוכשר לקראת ייעודו. כולם מכונסים כאן ומזומנים לבצע את המשימה ההיסטורית שהטיל הקב"ה על עמ"י.


משכך, יש מקום לדון שאם רוב עמ"י אינו מקיים, עדיין, תורה ומצוות, כופר בייעודו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, נשמט הרעיון של השמיטה. השמיטה מטרתה, כפי שביאר הרב קוק, לבצע את ייעודו של עמ"י, ומי שלא חלק מייעוד זה, הוא לא יכול לקדם אותנו אל עבר הקיום המלא של השמיטה, שהיא מן התורה רק כאשר עמ"י מגיע לשלב הסופי בו הוא מוכן לקראת משימתו[2].



(פורסם בעלון אשכולות 346 - מטות מסעי תשע"ה)






[1] בשו"ת יביע אומר חלק י דן בכמה תשובות בעניין היתר המכירה. בסימן לז הוכיח "שלרוב הפוסקים ומרן ז"ל בכללם שביעית בזמן הזה מדרבנן" (ושם בסימן לט הוכיח שלא כדברי הבית הלוי ששמיטה בזה"ז מדברי קבלה בגלל שבועת נחמיה). ועל פי זה כתב בסימן לח שניתן לסמוך על היתר מכירה ואין לחוש להערמה כי היא מותרת במקום הפסד ממון: "ומעתה נראה שיש לסמוך בשביעית בזה"ז דרבנן, על היתר המכירה שנעשה בזמנו על פי הוראת גדולים חקרי לב, ועל צבא תהלתם הגאון הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חיו"ד סי' כו, דף קז ע"א), שהעלה הלכה למעשה להתיר המכירה, בהסכמת הגאון הצדיק הראש"ל כמהר"ר רפאל מאיר פאניזיל (בעל לב מרפא) זצ"ל. וראה באגרות ראיה (סי' ריא) שהשיב לאלה שהתרעמו עליו על שביצע היתר המכירה בהיותו הרב הראשי לתל אביב יפו, וענה להם: "לא אני התרתי הראשון, אלא הגאון יש"א ברכה והגאון ר' יצחק אלחנן". ואף על פי שהסיבות שהיו בדורם היו יותר חזקות ורציניות, מ"מ ידוע לנו שמאות חקלאים כל פרנסתם אינה אלא מן החקלאות, ואין להם כל אפשרות אחרת לאכול לחם חוקם ולפרנס את ילדיהם, ללא החקלאות, (וכן הדגיש זאת הגאון מהר"י ענגיל באוצרות יוסף, שביעית). ובאין ברירה הם מוכרחים להסתמך על היתר המכירה. וכדאיתא בירושלמי (פ"ג דביצה סוף ה"ד), דלר' יהושע הערמה מותרת כדי לחוס על ממונם של ישראל. ע"ש. וכ"ש כאן שמותר להערים משום חיי נפש. והנה גם החקלאים שאינם נמנים על יראי ה' השומרים תורה ומצות, לא שבקי היתרא ואכלי איסורא, וגם הם באים אל הרבנות הראשית לחתום על ההרשאות למכירת קרקעותיהם לנכרי. ואילו לא היתה הרבנות הראשית נטפלת להם לקבל אותם ואת חתימתם להרשאה, למכירת הקרקע שלהם, היו עושים הכל באיסור, כדרכם בכל השנים, והיו עובדים בעצמם בשדותיהם, מבלי מכירה, והיו מפיצים את כל מרכולתם בכל הארץ, ומכשילים בהם את האנשים התמימים באיסור ספיחים ואיסור סחורה, וע"י המכירה לנכרי אנו מצילים את רוב המון בית ישראל מלהיכשל באיסור שביעית".


וע"ע שם בסימן מ, שאין בעיה בהיתר גם אם לא רושמים זאת בטאבו כי הבעיה באי רישום בטאבו היא גמ"ד ולכן כשמפרש שקונה לגמרי מהני. ושם בסימן מא ביאר מדוע אין בהיתר המכירה משום לא תחנם (כי עושה כן לטובת היישוב ונמצא שאין זו מתנה לגוי, ובצירוף הסוברים שאיסור לא תחנם זה רק בגוי העובד ע"ז), ושם בסימן מב העלה כדעת הב"י שאין קדושת שביעית בפירות שגדלים בקרקע השייכת לגוי, ושם בסימן מג העלה שבדרבנן סמכינן בשעת הדחק אפילו על דעת יחיד וכיום הוי שעת הדחק כי חקלאים רבים יתקשו להמשיך להתקיים לולי ההיתר.




[2] גם לגבי יחסנו למדינת ישראל ניתן לומר את אותו כיוון. הרב קוק כותב באורות שמדינת ישראל היא 'יסוד כיסא ה' בעולם', ושמעתי פעם מפי הרב יצחק שילת שליט"א שהכוונה היא שמדינת ישראל צריכה להיות יסוד וכו'. כלומר, בא"י צריך לבנות מדינה שהיא כלי שעל ידו עמ"י מתקדם לקראת ייעודו. לפי זה, החשיבות של מדינת ישראל לא נובעת רק מההצלה הפיזית שהיא מעניקה לבניה, אלא בעיקר בגלל שהיא הכלי המאפשר לעמ"י למלא את משימתו. לפי זה, א"י היא לא מטרה בפ"ע אלא אמצעי למילוי הייעוד (ומה שכתב הרב קוק בתחילת אורות שא"י אינה אמצעי אלא חטיבה עצמותית וכו', אפ"ל שכוונתו לאפוקי שאר ארצות כמו אוגנדה, אך באמת בניין הארץ אינו השלב הסופי כפי שסברו בטעות הציונים החילונים, אלא הוא רק שלב ראשון בדרך הארוכה להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתהיה אור לגויים).


לפי זה ניתן ליצוק נופך של רצינות לבדיחה המפורסמת על אותו אחד שאמר: "אני ביום העצמאות כמו בן-גוריון – לא אומר הלל ולא תחנון". כי אכן, אם בן-גוריון לא מקיים מצוות הוא מוכיח שהוא בכלל לא מבין למה קמה המדינה, ולכן מתברר שעדיין לא הגיעה העת לומר הלל (כנגד זה אנו עונים שהמדינה היא שלב חשוב בדרך, אתחלתא דגאולה, וגם עליה צריך להודות). כמו שהשמיטה אינה מה"ת אם רוב יושביה אינם מודעים למשימה שלהם, כך הלל מלא אינו מתקיים כאשר רוב עמ"י, ובכללם בוני הארץ, אינו מודע עדיין למשימתו. ואף שיש לציונות החילונית תפקיד חשוב של בניין הארץ מכל מקום זהו רק השלב הראשון, הפיזי, אך השלב החשוב והעיקרי הוא יציקת התוכן הרוחני לכלי אותו הקימה הציונות, וכפי שביאר הרב במאמרו 'המספד בירושלים'.




 

 

 

השיעור ניתן בא' אב תשע"ה

קוד השיעור: 6539

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנושא שנת השמיטה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אהרן סילבר
הרב אהרן סילבר
E
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע P
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע P
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2