ישיבת כרם ביבנה

"מה חובתו בעולמו"

הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר


המשא ומתן בין משה לשבטים גד וראובן, שבא בעקבות הצעתם, כולל י"ז פסוקים [מפסוק ט"ז עד ל"ג] המקיפים חמישה חילופי דברים. (1) השבטים מציעים בקטע הראשון "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חושים... כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה" (טז-יט). (2) משה עונה "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו... ועבר לכם כל חלוץ... ונכבשה הארץ לפני ה'.... והיתה הארץ הזאת לכם... בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם..." (כ-כד). (3) השבטים משיבים: "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה: טפנו נשינו מקננו... יהיו שם בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה..." (כה-כז). (4) משה מצוה את מנהיגי העם, "אם יעברו... ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען" (כח-ל). (5) בני גד ובני ראובן עונים שוב: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'... ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן" (לא-לב) - ורק אז נאמר "ויתן להם משה וכו'" (לג).


והשאלה הנשאלת היא, מה השתנה בכל שלב של המשא והמתן. לכאורה, התנאי הבסיסי, דהיינו המשוואה: יעברו חלוצים - יקבלו נחלה, נשאר תקף ללא שינוי בכל השלבים, ומה הועילו ומה שינו המשתתפים במשאם ומתנם? והרי טבעו של משא ומתן הוא, שבכל שלב מתקדמים הצדדים וצועדים איש לקראת רעהו, עד הגיעם לפשרה המוסכמת על שניהם. והיכן התזוזה והשינוי בחילופי הדברים כאן?


חז"ל שמו לב להבדל "זעיר" בין מה שמציעים השבטים בקטע הראשון לבין מה שמשדר משה בתשובתו בקטע השני. כך מצטט רש"י: "'נבנה למקננו פה וערים לטפנו' (לב, טז) - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כן גדרות לצאנכם". קודם לכל חייב אדם לדאוג למשפחתו, ורק אחר כך עליו לחשוב על ממונו. בני גד ובני ראובן הבינו את הרמז וכשהם עונים למשה הם מתקנים ואומרים "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו" (לב, כו). הקדימו משפחה לממון!


משהצריך אותנו המדרש [וגם רש"י שהביאוֹ] לדייק בשינויים הקטנים בין דברי השבטים בתחילה לפני דברי משה, ובין דבריהם אחר כך, נוכל למצוא הבדל נוסף. בתחילה הם מדברים על הסכם בינם לבין בני ישראל, "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" (לב, יז). משה מתקן אותם מספר פעמים ומדגיש שכל מה שנעשה בינם לבין השבטים הוא לפני ה': "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'... ונכבשה הארץ לפני ה'... והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'. ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה'." (שם כ-כג). הווה אומר: ארץ ישראל היא ארץ הקודש נחלת ה', ואין היא עומדת לעסקת נדל"ן והסכמים ממוניים שבין אדם לאדם או בין שבט לשבט. הורשת הארץ וירושתה הם צו ה', והמלחמה היא מלחמת מצוה, ולא גחמה שלטונית של מלך או מושל החפץ להרחיב תחומי שליטתו. לפיכך כל הסכם הקשור בארץ חייב להיות "לפני ה'". הם הבינו את ההערה ומתקנים בדיבור הבא: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה" (שם כז). וראה בפירוש המלבי"ם.


אם כן הוא, מבינים אנו את הצורך בשלושה קטעים בדו-שיח בין השבטים ומשה, מפני שתי טעויות שורשיות שהיו בהצעת השבטים, ואותן הם תיקנו אחרי תוכחתו של משה. אולם לשם מה באו שני הקטעים הנוספים? אם נמשיך באותו הכיוון עלינו לחפש טעויות נוספות שנעשו בדבריהם בקטע השלישי, שמשה מתקן בקטע הרביעי, ורק כאשר בקטע החמישי הם מתקנים את טעותם - נותן להם משה את הנחלה. ואכן הרמב"ן מעיר על פסוק ל"א [הקטע החמישי]: "'ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה' - אמרו לו, אין אדונינו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול. חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו. וזה טעם 'את אשר דבר ה' '. כי מתחילה אמרו [בקטע השלישי בפסוק כ"ה] 'כאשר אדוני מצוה'".


הרמב"ן שם לב לשינוי נוסף בדבריהם. נכון, שבקטע השלישי הם מתקנים ואומרים "עבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה", אבל הם גומרים את הפסוק בהדגשה חדשה, "כאשר אדוני דובר" (שם כז), כאילו גם אם אין כאן הסכמה כללית בין השבטים, יש כאן צו של משה המנהיג המלך השליט. וזה ודאי לא נכון, כי הצו הוא צו רוחני של הקב"ה. ואמנם בקטע הרביעי משה מתייחס בפירוש לטעות זו, ומדגיש שוב שמדובר בתנאי שנעשה "לפני ה'" (שם כט), ולא לפניו כמלך ושליט מצוה [="כאשר אדוני דובר"]. הם מבינים את הטעות, ובקטע החמישי מתקנים "את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה" (לב, לא).


ניתן להוסיף ולפרש את חמש החזרות, לכאורה, על פי הטעות הרביעית של השבטים בתחילת דיבורם. משה מתקן אותם [כמו את שתי הטעויות שנמנו לעיל] אבל הם לא שמו לב לעניין זה ולא תקנוהו. לכן משה חייב לחזור ולהעמיד אותם על טעותם שנית בקטע הרביעי, רק אז הבינו ותקנו דבריהם בקטע החמישי, ורק אז קיבלו את נחלתם. הטעות המדוברת עניינה לשאלת הקדימות בין החובה לזכות, דהיינו מה יבוא קודם הנחלה או היחלצות החושים למלחמה. רש"י מביא: "'ואתנו אחוזת נחלתנו' (לב, לב) - כלומר, בידינו וברשותנו תהיה אחוזת נחלתו מעבר הזה". ר"ע ספורנו מצדד בשיטת רש"י: "'ויצו משה'. צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכבוש הארץ... והם לא קבלו זה, ואמרו 'ואנחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתנו' שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן. ויתן להם משה כדי שלא להכנס למחלוקת הסכים משה לדבריהם".


הרמב"ן (וראב"ע) חולקים: "'אם יעברו... ונתתם' (לב, כט) - כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג... שבּנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם, ושאר הארץ הניחוה חרבה. ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם. ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם". מעבר למחלוקת מתי תתרחש "חלות" העברת הנחלה לבני גד וראובן, ומתי יירשם הדבר בטאבו, אין מחלוקת שלמעשה יקבלו עכשיו השבטים מקום למשפחות ולצאן, ורק אחר כך יעברו חלוצים עם אחיהם למלחמה. אבל מעבר להסכמה העובדתית ומעבר למחלוקת בדבר חלות הקנין של הנחלה ישנה כאן הערה מוסרית. השאלה אינה רק מה קורה בפועל, אלא בעיקר על מה אדם חושב תחילה: מה ראשי ומה משני? מה עיקר ומה טפל? נשים לב כיצד הם פותחים: "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו" ורק אחר כך "ואנחנו נחלץ חושים". קודם כל מה מגיע לנו, ורק אחר כך מה ניתן. משה מתקן אותם ואומר: גם אם אתם מקבלים את הנחלה עכשיו, לא מקובל עלי סגנון הדיבור, שאתם חושבים קודם על הזכויות ורק אחר כך על החובות. לא כך אלא: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו: ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל" (לב, כ-כב). אם ואם ואם ואם - חובות באריכות רבה, אז ורק אז "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" (שם כב).


בני גד וראובן לא תפסו את הטעות הזו, ולמרות שהם תיקנו את שתי הטעויות הראשונות הם חוזרים על הטעות השלישית, וממשיכים להקדים זכות לחובה: "טפנו נשינו מקננו... ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא" (לב, כו-כז). לכן משה צריך לחזור על ההערה גם בפסקה הרביעית "אם יעברו... ונכבשה הארץ... ונתתם להם את ארץ הגלעד" (שם כט). זאת הפעם קלטו גם הם את המסר. בקטע החמישי גם הם באמת חושבים נכון: קודם חובות, אחר כך זכויות. "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו..." (שם לב). מיד "ויתן להם משה" (שם לג). בעולם שלכל אחד יש זכות וזכויות, ושום אדם לא חייב כלום, יש לשנן את המשפט הראשון במסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". אכן ישנן גם זכויות אבל הן פועל יוצא של ידיעת והפנמת החובות!


משה מזהה את נקודת התורפה הזו אצל בני גד ובני ראובן. התורה מתחילה את הפרק במילים "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד", ומה שאנו רואים בתורה, ראה משה במציאות. הוא ראה שעולמם מתחיל במקנה, בכסף, בזכויות, בגאוה, בעולם הזה, וכשהם מתחילים לדבר הם מגיעים לתמצית השקפת עולמם, למילה האחת המקפלת את הכול: "מקנה". ואז הפסקה! שקט! (פרשה סתומה) ורק אז הם מבקשים את בקשתם. משה אינו כועס על עצם הבקשה, אלא על מה שהיא מייצגת את "עולם השניצל", את הנהנתנות מהעולם הזה. הכל מגיע לי! ואיה החובות? לאן נעלם הקב"ה? ולאן נעלמו המצוות, ההתעלות בדרכי עבודת ה'? מובן אפוא, מדוע הפסיקו השבטים בדיבור אחרי המילה "מקנה", ומדוע קוצף-רוגש משה על דבריהם.


"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה,
שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו"!


(פורסם בעלון אשכולות 346 - מטות מסעי תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בא' אב תשע"ה

קוד השיעור: 6538

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת מטות (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
ר' אלעד פרץ
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K