ישיבת כרם ביבנה

שוטה לדבר אחד - יחס בתי הדין בימינו

ר' מאיר דוד בראל


בעקבות הגט מקליווא בו עסקנו בשבוע שעבר הוסקו מסקנות חלוקות לגבי ההלכה למעשה, היו שפסקו (סייעת דייני פרנקפורט) שאין להכשיר הגט כיוון שמעשי אותו בעל העידו עליו שהוא שוטה גמור, וממילא אינו בר דעת לבצע פעולת גירושין המזקיקה גמירות דעת מוחלטת.


לעומתם היו שהכשירו את הגט (כהנודע ביהודה וסיעתו) בטוענות שונות ובראשן שאם בשעת מעשה הגט נראה הבעל לפנינו שהוא מבין מעשיו וכן מבין ענייני הגט ממילא אינו שוטה לעניין הגט ואשתו מגורשת כדת וכדין.


למעשה אם נתבונן מזווית הלכתית גרידא, קשה יהיה לנו להכריע במחלוקת הנ"ל שהרי דיו רב נשפך על סוגיה זו והטענות לכאן ולכאן מעוגנות בסברות ישרות של גדולי עולם.


אמנם אם נתבונן מזווית אנושית-חמלתית, נראה שישנם מצבים בהם חלה חובת ההכרעה ואף חובת ההשתדלות להכשיר את מעשי השוטה לדבר אחד, כגון- במקום עיגון ונתינת גט. שהרי "הרבה עמלו חכמים להתירה לאשה במקום עיגון" (כלשון האגרות משה) וכידוע "במקום עיגון לא גזור רבנן", ולכן מתבקש למצוא בפסקי האחרונים הכרעה המקבלת את דברי השוטה הנ"ל.


ראשית: באגרות משה חלק אבן העזר (חלק א סימן קסד) אשר נשאל בתאריך י"ב אלול תש"ח, בענין פתי ביותר (כגון אדם החולה בתסמונת דאון) אם כשר הוא לחליצה.


בדבר שרוצה כתר"ה לידע דעתי הקלושה ביבם שאינו עושה מעשה שטות ומשיב על מה ששואלים אותו כהוגן על הן הן ועל לאו לאו, רק כאשר מדברים אתו נראה כי הוא מהפתאים ביותר אם יכול לחלוץ והוא רק אח יחיד שהוא מקום עיגון. וראיתי דברי כתר"ה מה שמביא דברי מהרי"ט שהתיר וגם הביא החולקים עליו ומקשים, וגם המתרצים דבריו. ומסקנת כתר"ה להתיר כיון שליכא אלא אח זה ע"כ שאלתו.


הנה מה שפסק כתר"ה להיתר יפה הורה, ויכול לחלוץ אחר שיסברו לו שבחליצה זו תהיה מותרת לעלמא, כי פתי ביותר אין לו דין שוטה לחיוב מצות ולכל התורה, ורק לענין עדות פסול מטעם שכתב הרמב"ם (בפ"ט מעדות ה"י) משום שאינו מבין כהוגן מה שראה להעיד וכדביאר מהרי"ט, ודבריו נכונים מאד וראייתו מב"ב דף קנ"ה היא למידת הבנתו שצריך שיהיה מסברי ליה וסבר וסגי בזה ונכונה מאד.


ומסכם:


ולכן פשוט וברור לע"ד... שהפתי ביותר אם אך מסברו לו וסבר יכול לחלוץ, ואין לחוש כלל על החולקים עליו ולעגן אשה שהרבה שקדו חכמים לטובתה. אך כמובן אם הוא במדה זו דהא א"א לצייר זה בכתב כדאיתא ברמב"ם פ"ט מעדות ה"י. אבל ודאי כתר"ה הוא חכם ומבין מדעתו וידון כמו שעיניו רואות, ואם משיב כהוגן ומסברי ליה וסבר ולא עשה מעשה שטות יסמוך על מהרי"ט שהלכה כדבריו כדלעיל ויסדר החליצה ויהיה שלום על ישראל, ידידו המברכו... משה פיינשטיין.


הנה פסק הרב פיינשטיין זצ"ל להדיא כדעת המהרי"ט וסייעתו להקל לסמוך על דעת הפתי הנ"ל ולא לעגן אשה, אמנם בעניין עדות כבר ביארתי במאמרים הקודמים שמצריכים בריא גמור ובר דעת כהרמב"ם.


ובשו"ת צמח צדק (אבן העזר סימן קנב) נשאל, אודות איש אחד שמעשיו במקצת כמו שוטה היינו שיכול לקרוע כסותו דהיינו כשיושב מה שמגיע לידו איזה מין בגד הוא מקרע חוטים חוטים. אבל יכולים לדבר עמו ענין ויכול להשיב ולהעמיק באיזו ענין כשאר בני אדם. אם יכול לגרש את אשתו. והקדושין שלו היה ג"כ כשהיה כנ"ל?


ומסכם דעתו: "לכן נראה, שע"י שיתן גט עכשיו יש מקום להקל אם הוא מקום עיגון גמור. וכ"ז להלכה. אבל למעשה איני אומר אא"כ יסכימו ע"ז הרבה רבנים מפורסמים".


וכן ניתן למצא בעוד שו"תים רבים.


וביותר הרחיק לכת פסק הדין של שלושת הדיינים הגר"ז גרז, הגר"א שפירא והגרא"י לנאל בביה"ד הרבני ברחובות (פד"ר ח, עמ' 216-226), שדן בתביעת גט מצד אשה נגד בעלה שניסה לרצוח אותה, ואושפז בבית חולים לחולי נפש בגין מחלה סכיזופרנית פרנואידית וכפי הנראה מדברי הדיינים לא היה במעשי הבעל כדי להכניסו תחת שם שוטה גמור אלא הוא כשוטה לדבר אחד, ודנו האם שייכת בשוטה לדבר אחד אפשרות לכפות עליו גט? שהרי כפיית גט נעשית במקום שהבעל שוטה גמור ובית הדין רואין שאין האשה "יכולה לגור עם נחש בכפיפה אחת" אך בשוטה שאינו גמור שיש לו דעת בדברים מסויימים כיצד נוכל לכפות עליו גט? ונראה באריכות דבריהם שקו אחד הוביל את הדיינים והוא שאין להחמיר במקום עיגון וביותר שיש גם לאשה סכנה בשהות לצידו והתירו את כפיית הגט.


פסק-דין נרחב נוסף שבו דן בית הדין הגדול בהרכב הגר"ש גורן זצ"ל, הגר"י קאפח זצ"ל והראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל, אשר דן בערעור של בית הדין האזורי בתל אביב שקבע שעל הבעל לתת גט לאשתו על פי הסכמת הצדדים אך לא פסק לחייב את הבעל בגט (פד"ר יב, עמ' 3-16). הסיפור שעמד מאחורי הערעור היה כך: הבעל היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש ובפעמים שהיה משוחרר לביתו היה מתנהג באלימות, איים להרוג את אשתו.. וכו'. מחלתו של הבעל כאמור הייתה לאחר הנישואין עקב חבלה בראשו כך שלא הייתה אפשרות לאשה לטעון למקח טעות. ובית הדין הגדול הסיק בסופו של דבר שיש לחייב את הבעל בגט ואם לאו בית הדין יכפוהו עליו, שוב הטעם של עיגון האשה עלה על בעיית בעל שוטה שספק אם יכול לתת גט.


אמנם יש לציין, שהיו שחלקו על עקרון זה ולא התירו לכפות על בעל שוטה לגרש את אשתו בשעה שהוא בריא כל עוד בזמן שטותו לא הגיע לרמה של סימני השוטה המופיעים בחגיגה (על פי דברי הרב יוסף כהן בספרו דברי יוסף רל"א-רל"ח).


אכן כבר העלה הגריא"ה הרצוג זצ"ל בספרו שו"ת היכל יצחק (אה"ע ח"א סי' א) שאפשר שהבעל אע"פ שיש פוסקים שלא לכוף בעל שאינו שוטה גמור וממילא לא ניתן לכוף שוטה לדבר אחד, אם בית דין ראו לנכון לחייבו ליתן גט יתרצה וייתן גט מפני שמצווה לשמוע לחכמים שבדורו, ובפתרון זה דיו לעגן סביבו כפייה בבעל שוטה לדבר אחד כשעיגונה של האשה תלוי מנגד"


בגישה זו נראה להדיא העקרון שעליו נשען הנו"ב בסיפור הגט מקליווא והוביל במשך הדורות עד ימינו פסקי דין שונים, אשר נר לרגלם של בתי הדין הוא עגינותה של האשה  ואשה שנישאה לאדם ונשתטה, יש לה תקנה כיוון שנראה את הבעל או כשוטה גמור ונתיר באופן מיוחד כפיית גט או כשוטה לדבר אחד שיגרש מדעת כשמבין ענייני גיטין, "ולחיים נתנה ולא לצער"


בכך למעשה סיכמנו את ההסתכלות ההלכתית הראויה על שוטה לדבר אחד - אשר שוטה הוא לעניין שטותו ובריא לעניין מה שמבין.       


(פורסם באשכולות 345 - פרשת פנחס תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ג תמוז תשע"ה

קוד השיעור: 6526

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים ברפואה והלכה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: