ישיבת כרם ביבנה

פרשת הגט מקליווא

ר' מאיר דוד בראל


במאמר הקודם עסקנו בפשרת הנודע ביהודה בהגדרת שוטה לדבר אחד, וז"ל (אור הישר סי' ל'):


שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן דברים המפורשים בחגיגה, ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שטות מאותן הדברים, היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל על כל פנים לאותו דבר שנטרפה בו דעתו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, ואם כן כל מצוות ששייכות לאותו דבר לא שייך בהם, ואף ששאר מצוות שייך בהם דלכל שאר דברים הוא חכם, מכל מקום שוב אינו בכל המצוות.


פשרת הנו"ב בעצם קובעת שלעניין השטות האדם שוטה אך לעניינים אחרים אינו שוטה כלל ואף בר דעת.


למעשה ציינתי שדברי הנו"ב נבעו כתוצאה ממחלוקת אחרונים עצומה שהתרחשה בימיו והיא סיפור הגט מקליווא וכך היו הדברים:


בשנת 1766 ה'תקכ"ו, השתדך בחור בשם יצחק (איציק) בן אליעזר נייבורג ממנהיים עם נערה בשם לאה בת יעקב גונצהויזן מבון. תאריך החתונה נקבע ליום ח' באלול באותה שנה. לקראת החתונה באו הכלה ומשפחתה למנהיים ונפגשו עם החתן. בימים שלפני החתונה ובחתונה עצמה התרשמו הנוכחים ממצב רוחו הקודר של החתן. עם זאת, הוא התנהג באורח שקול ונראה מיושב בדעתו. החתונה נערכה כמתוכנן ביום שישי, והחתן נשא דברים ואף אכל לשובע בסעודת ליל שבת, בניגוד להוראת רופאו שלא להרבות באכילה. בבוקר שלאחר ליל החתונה, אשתו, שהוטרדה ממצב רוחו, שאלה אותו האם הוא מצא בה פגם כלשהו, אך הוא השיב לה שהוא מודאג בשל עניינים כספיים הקשורים לחתונה.


למחרת בבוקר, בשבת, לקח החתן את כסף הנדוניה והסתלק מהעיר בלי לומר דבר לאיש. ביום ראשון נמצא החתן לאחר חיפושים בעיירה סמוכה. את הכסף שמר בידיו ורק שילם על האירוח לבעל הבית שבו שהה. לאחר שהושב לביתו- התעלף, וכשהתאושש ונחקר לפשר מעשיו, סירב לנמק את בריחתו. הוא רק הסביר כי נפל עליו פחד מוות במנהיים ולכן ברח. החתן נרגע לכמה ימים, אך בין המחותנים התפתח סכסוך כספי, ולאחר שיושב הסכסוך בידי רבי שמעון קופנהגן (רב מקהילתה של הכלה וקרוב משפחה שלה), החליטו כל הצדדים שהזוג הצעיר ייסע עם משפחת הכלה לבון, וקיוו כי שינוי המקום ייטיב גם את מצב רוחו של החתן, שהיה חשש כי לקה בטירוף.


שבעת ימי המשתה הסתיימו ועד השבת הבאה הגיעו האנשים לבון. במוצאי שבת פנה החתן לרבי שמעון קופנהגן והודיע לו כי הוא מוטרד מיחסה של אשתו אליו, וכן שהוא נמצא בסכנה גדולה בבון והוא חייב לעזוב מיד את המדינה ולעבור לאנגליה. בשל כך ביקש לגרש את אשתו כדי שלא להשאיר אותה עגונה. בהתיעצות עם הוריה הסכימה הכלה לגירושין, כדי שלא תישאר עגונה, ולכן נחשבו הגירושין גירושין מרצונה ולא בעל כורחה. מכיוון שבבון לא היה בית דין המוכר על ידי השלטון, ובדיסלדורף הסמוכה לא הסכים החתן להתגרש משום שרבים ממכריו מצויים בה, הוחלט שהגירושין יתקיימו בעיירה קליווא שבדרך להולנד, שבה התכוון החתן לעבור בדרכו לאנגליה. הרב בקליווא באותו זמן היה הרב ישראל ליפשיץ (בנו של הגאון ר' אליעזר אב"ד דאפטא מחבר הספר "דמשק אליעזר" על מס' חולין, ואבי סבו של הרב ישראל ליפשיץ מחבר הספר ה"תפארת ישראל")  הרב שוחח עם כל הצדדים ותוך יום אחד סידר את הגט. לפי טענת הרב ליפשיץ החתן דיבר ביישוב הדעת ובהיגיון, ולא נראה כלל כמי שלקה בנפשו.‏ לאחר שסודרו גם העניינים הכספיים והחתן הסכים להחזיר את כל כספי הנדוניה, שבו הכלה ומשפחתה לביתם, והחתן נסע לאנגליה והחל לעסוק במסחר.


כשנודע לאבי החתן סיפור הגירושין כעס מאוד על הגט ועל הכסף שנלקח מבנו. הוא פנה לרב קהילת מנהיים, הרב טעבלי העס, והלה הכריז כי הגט פסול מכיוון שהחתן היה "שוטה ומשוגע" בזמן מתן הגט. הוא טען שמיד כשהגיע החתן למקום מגוריה של הכלה ניכרו בו סימני שיגעון שהתגברו בשבת שלאחר החתונה, שבה קם החתן לפנות בוקר, ובמהלך השבת ברח למקום הפקר מחוץ לעיר כחסר בית – תוך חילול שבת, מאחר שעבר על איסור תחומין ואף טלטל חפץ ברשות הרבים – שם אסף אותו גוי לביתו לאחר ששכנע אותו שיעביר אותו לאנגליה. לטענת הרב העס, היה יצחק ידוע ומוחזק כשוטה בתקופה זו, וגירש את אשתו בנימוק שהוא נאלץ לברוח למדינה אחרת ולהשאיר את אשתו עגונה. לדעת הרב העס נימוק זה לא היה משכנע, ומכיוון שכך פסק שהגט אינו תקף.‏


הרב העס שלח מכתב בעניין לרבני קהילת פרנקפורט, שעליהם נמנה רבי אברהם אביש מליסא מחבר "ברכת אברהם", וביקש מהם להכריז בפומבי בשעת היריד שייערך בפרנקפורט כי האישה היא עדיין אשת איש. רבני פרנקפורט הסכימו עם טענתו של הרב העס, ושלחו מכתב לרב ליפשיץ בקליווא ובו קבעו כי לדעתם האישה היא אשת איש, ולדעתם עליו להכריז בפומבי על ביטול הגט. עם זאת, נמנעו רבני פרנקפורט מלהכריז בשעת היריד על ביטול הגירושין. הרב ליפשיץ השיב לרבני פרנקפורט כי לדעתו הגט כשר והאישה מותרת להינשא לכל אדם.


התפתחה מחלוקת רחבה בה השתתפו רבנים רבים מקהילות רבות. הרב מקליווא גבה עדות מאנשי קהילתו שהיו נוכחים בשעת סידור הגט, והם העידו כי החתן היה שפוי בדעתו. לעומתו, רבני פרנקפורט גבו עדות מאנשי בון ומהרב קופנהגן, וקבעו בעקבות גביית העדות שהחתן לא היה שפוי. הם הוציאו כרוזים שבהם קבעו כי האישה היא בגדר ספק אשת איש, ולאחר מכן כרוזים נוספים שבהם קבעו שהיא אשת איש גמורה.


כשפנו אליהם רבני קהילות נוספים שהצטרפו לדיון וביקשו מרבני פרנקפורט לפרט את השיקולים ההלכתיים שהביאו אותם לפסול את הגט, סירבו רבני פרנקפורט לכך וקבעו כי סמכותם כבית דין מספיקה: "ואין אנו צריכים להגיד טעם הדברים אשר עלו בהסכמתנו לשום אחד מחכמי הדור". הם הסבירו כי קיימת תקנה מגדולי רבני וורמייזא ופרנקפורט שקבעה שאין רשות לרב או לבתי דין להתערב בפסק של בית דין אחר, ואם יעשה כך בניגוד לתקנה יהיו דבריו בטלים. סדרת תקנות אלו תוקנו בשנת ש"ב, ובשנים שמ"ג ותמ"ח חזרו החכמים וחיזקו תקנות אלו, ואף הוסיפו ופירשו שאין לשום רב רשות להתערב בנעשה בעיר שבה יש בית דין או רב אחר, בכל קהילות אשכנז. רבני פרנקפורט ביקרו את הרבנים שהתערבו בנושא בלא ששמעו כראוי את טענות שני הצדדים. עם זאת, במכתבי פרוטוקול לא רשמיים של בית הדין הם חזרו ונימקו את פסק דינם. הרב ליפשיץ סיפר שוב בפרוטוקול מפורט על כל הסיפור, ועמד על דעתו שהחתן היה בדעתו הצלולה בשעת נתינת הגט – הוא הסביר כי קיימת סיבה נסתרת שבשלה הוא אולץ לברוח מהעיר וממילא לגרש את אשתו כדי לא להשאירה עגונה, ואנשים אחרים אימתו את דבריו, ‏מתוך כך טען כי אמנם בשעת סידור הגט לא ידע על מעשה הבריחה של החתן במנהיים, אך ידיעה זו לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו, שכן שאלת כשרותו של הגט נבחנת לאור מצב הבעל בשעת מתן הגט בלבד. הוא עצמו שוחח עם הבעל מספר שעות ביום נתינת הגט, והתרשם כי היה מיושב בדעתו לחלוטין וז"ל: וישבו אצלי כמו ג' שעות, ודברנו מעסק הגט ומשאר דברים. וגם ר' יצחק דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי שכל והמדע." לעומתו טענו רבני פרנקפורט, שפסלו את הגט, כי התנהגותו של החתן בימים שקדמו למתן הגט מוכיחה בעליל שהיה שוטה, ולכן גירושיו אינם גירושין. לטענתם, לא ייתכן כי שב לשפיותו בזמן הקצר שבין פרשת מנהיים לבין זמן סידור הגט בקליווא. את הבדיקה שנעשתה על ידי בית הדין, והמוכיחה לכאורה את שפיותו של החתן, הם פסלו בטענה כי ייתכן שמדובר ב"שוטה לדבר אחד" שהשיגעון שלו אינו ניכר כל הזמן.


למעשה כאן נכנסה הכרעתו של הנודע ביהודה שקבע שאם הוא שוטה לעניין אחד, אין זה משליך על עניין אחר שבו הוא שפוי, ולכן כיוון שבעת מתן הגט מוכח שהיה בשפיות ובגמירות דעת הרי הגט תקף.


רק כדי לסבר את האוזן אציין את סוף הסיפור - לפי גרסה אחת, חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים כאשר שב החתן מלונדון לאחר כשנה וביקש להינשא מחדש לאשתו-גרושתו. הדבר ניתן לו, אולם במהלך טקס החופה השני לא הושמעו הברכות– שהרי לדעת רבני פרנקפורט היו החתן והכלה נשואים משכבר – ונוסח הקידושין שאמר החתן היה "הרי את עוד מקודשת לי". על עדות זו קמו מפקפקים רבים, התמהים על כך שבספרים אודות הפולמוס שיצאו לאור לאחר חזרתו-לכאורה של החתן אין זכר לעניין זה.


בעקבות המחלוקת קבעה קהילת פרנקפורט בתקנותיה, כי כל מי שתמך בהכשרת הגט לא ישמש בה כרב. לגבי הרב הנודע ביהודה – שעמד בראש המחנה המכשיר, ודעתו הכריעה את הדיון – קבעה הקהילה כי גם צאצאיו אחריו לא ישמשו בה כרבנים.


במאמר הבא נסקור אי"ה את דעת אחרוני דורינו בעניין ונראה מה הנהגת בתי הדין כיום.


(פורסם באשכולות 344 - בלק תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בט"ז תמוז תשע"ה

קוד השיעור: 6506

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים בהלכה ורפואה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: