ישיבת כרם ביבנה

ג' תמוז, 21 שנים אחרי...

ינון אברמשוילי


אחרוג ממנהגי לכתוב על פרשת השבוע (אף על פי שעל פרשת קרח יש כל כך הרבה לכתוב...) בעקבות תאריך אחד, מיוחד במינו, תאריך שניתן לומר עליו שהגדיר מחדש את חסידות חב"ד כפי שהיא היום - ג' תמוז - יום הסתלקותו של הרבי מליובאוויטש.


כולם יודעים שהמאפיין החשוב ביותר בחסידות הוא הרבי. הוא זה שמנהיג את התנועה, מדריך, מעצב ואף מגדיר את אורחותיה. בלעדיו אין חסידים ובלי החסידים אין רבי.


והנה, נתון אחד "מתעקש" לערער על הקביעה הזו - חסידות חב"ד חיה ונושמת כבר 21 שנה ללא רבי! והיא לא סתם "קיימת", היא גדולה, פועלת ומתפקדת לאין ערוך מאז ג' תמוז תשנ"ד!


וכמובן שהשאלה הנשאלת היא - איך?


אך כדי להבין איך, נצטרך לרדת לשורש הדברים, ולהבין בראש ובראשונה מה משמעותו של "רבי" כפי שנתפס בחב"ד. לשם מה הוא נצרך? מה תפקידו? וממילא - האם אפשר בלעדיו?


ננסה להבין את הדברים על פי תשובתו של הרבי עצמו לקבוצת סטודנטים אקדמיים יהודים, על שאלתם: "מה תפקידו של הרבי?". "אם אתם שואלים מה תפקידי", השיב הרבי, "הרי שהתשובה היא פשוטה: תפקידי לבצע את השליחות שהטיל עלי חותני (הרבי הריי"צ, הרבי הקודם). אך אם אתם שואלים מה תפקידו של רבי בכלל - אסביר זאת באמצעות משל ממקצוע הגיאולוגיה".


"הגיאולוג חופר ונובר בקרקע ותר אחר האוצרות הטמונים בה. גיאולוג מומחה יודע כיצד לבדוק והיכן לחפש. הוא חופר במקומות הנכונים ובצורה הנכונה - ומוצא את אותם אוצרות. גיאולוג שאינו מומחה, גם הוא חופר. אולם מובן מאליו שאין הוא מגלה במעמקי האדמה אלא בוץ, רפש, אבנים וסלעים. צריך אם כן, לדעת לחפור..."


"האדמה בדוגמה זו, היא משל לאדם בכלל וליהודי בפרט. כמו באדמה, גם ביהודי טמונים אוצרות רבים ונשגבים. אולם יש לדעת 'לחפור' כדי למצאם. וכשאין יודעים לחפור מוצאים רפש ואבנים..."


הרבי אכן מלמד ומחנך, אך זה לא הכל. הוא מדריך, מכוון ומתווה דרך בחייו של החסיד, אך גם זה לא הכל. הוא אף אבא אוהב המסור לחסידיו בכל נשמתו. וגם זה לא הכל. אפילו היותו ענק בתורה, זוהי רק תכונה צדדית אצלו. עיקר ייחודו של הרבי מתבטא בקשר הנשמתי העמוק, בקשר שמן הנשמה ולפנים, הסמוי לרוב מן העין, שהוא מקיים עם חסידיו. סתם אדם אינו יודע אפילו לחוש את נשמתו שלו, ובודאי שאין לו כל אפשרות לחוש את נשמתו של חברו, ועוד להפעילה ולעוררה. מובן שהרבי חייב להיות יהודי מיוחד במינו, יוצא מגדר הרגיל.


אך לכאורה תישאל השאלה, למה בכלל להגיע לכל זה? מה בכלל גורם לנו להסתכל על הרבי בצורה כזו?


למעשה, הדרך שבה נתפס המושג "רבי" בחסידות, נגזרת מההיבט הבסיסי של החסידות על העולם, על האדם, על היהודי ועל עם ישראל. וללא הבנת מושכל ראשון זה אין להבין כלל את החסידות! וזו היא התפיסה שלפיה מורכב כל דבר בעולמנו, מגרגר החול ועד לאדם, מגוף ונפש, מחומר ורוח. היהודי החסידי יודע וחש כי מאחורי החומר והגשמיות מסתתרת הנשמה והרוחניות, וכי היא מהווה חלק בלתי נפרד מן העולם החומרי.


רוחניות, בעיני החסידות, היא מציאות קיימת לא פחות מן המציאות הגשמית. בעיני החסיד הרי זה פשוט ביותר, כי בעולמנו משחקים תפקיד לא רק עצמים גשמיים וחוקים פיזיקאליים - אלא גם, ובעיקר, כוחות רוחניים אותם אין אנו מרגישים.


ואם הדברים אמורים כלפי עצמים דוממים - על אחת כמה וכמה שהדברים תופסים לגבי האדם ולגבי היהודי. הגוף אינו אלא מעטה לנשמה - מהותו האמתית של האדם, היא היא האדם עצמו.


על בסיס זה מובן מאליו, שהחוקים החלים על העולם הגשמי אינם תופסים כלל על הנשמה. מוגבלויות גשמיות, כמו זמן ומקום, הן מגחכות כשמדובר על נשמה רוחנית, אלוקית. וממילא כל נסיון לשפוט את הדברים הקשורים ברוח באותם כלים בהם נוהגים בני אדם להתייחס לעולם הגשמי, הוא אינו במקום.


ואולי כך ניתן להבין את משמעותו של הרבי. בקבלה ובחסידות, עם ישראל נמשל פעמים רבות לגוף האדם. לפי תפיסה זו, לכל יהודי פרטי יש תפקיד מכריע בתפקודו של הגוף (כלל ישראל), אמנם יש הבדל במעלה, אך כל אחד נחוץ לשלמותו של הגוף.


רובם הגדול של היהודים הם בבחינת "איברים פרטיים", לכל אחד תפקידו המיוחד שלו. אך ישנם "מרכזי עצבים" שתפקידם להחיות ולהפעיל, להורות ולכוון, אברים אחרים - אלא הם גדולי ישראל שבכל דור ודור. ודרכם, כפי שמוסבר בחסידות, יונקות הנשמות הפרטיות של הקשורים אליו.


אם כן, החסיד רואה ברבו את "מרכז העצבים" אליו קשורה נשמתו, מהותו הרוחנית והאמתית. ועל כן הוא קושר עצמו אליו בעבותות אהבה, שואף להיות קרוב אליו, לומד את תורתו וניזון מאישיותו.


בחסידות חב"ד, מקבלת מערכת יחסים זו ממד מיוחד, משום שהמושג "רבי" - תופס משמעות עליונה אפילו יותר.


הזכרנו שהגוף מורכב מ"איברים בודדים", פרטיים, ושישנם "מרכזי עצבים", צדיקים, המכוונים ומדריכים חלק זה או אחר מן העם. אך להיות קשור למערכת עצבים בלבד לא יוצרת חיים בגוף, לשם זה יש צורך בראש. חייב להיות ראש מרכזי שיכוון את כל הגוף בשלמותו. ו'ראש' כזה קיים גם בעם ישראל.


רבי - ראש בני ישראל, הוא זה שדואג לכל העם ואינו מצטמצם לחוג זה או אחר. אין הכוונה שצדיקים אחרים אינם נוהגים כשורה, להיפך - זהו תפקידם, אך תפקיד ה'ראש' להתמסר לכלל ישראל ולהחיות ולהפעיל כל יהודי באשר הוא!


זהו תפקידו של הרבי, תפקיד שכאמור שייך בקשר נשמתי, וממילא לא מונח בהגבלות של זמן ומקום (וכפי שמבואר באגרת הקודש, החלק הרביעי בספר התניא, פרק כז), ומובן שאין במוות הגשמי חוצץ ומפריע לקשר הנשמתי הקיים בין החסידים לרבי!


וכזה הוא הרבי מליובאוויטש. הרבי פנה בדבריו לכל עם ישראל במטרה למצוא את אותם אוצרות הטמונים בהם מתוך אמונה מוחלטת בכך שכל יהודי הוא טוב בעצם, ועל כן, לחסידיו הורה לקרב כל יהודי בלי הבדלים כלל וכלל. אין זה שינה לרבי כלל שלא כולם תמיד הסכימו איתו, אדרבה, תמיד חינך את חסידיו שלא ליבוש מן המלעיגים! וכל כך למה? כיוון שהרבי הביט ממבט אחר, מבט עילי, תמיד ידע לפעול בכיוון המטרה לשמה הגיע לעולם - לקרב אותו לשלמותו בגאולה האמתית והשלמה!


(אם ישנן שאלות, אשמח לענות עליהן!)


(פורסם באשכולות 342 - קרח תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בב' תמוז תשע"ה

קוד השיעור: 6469

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לזכרו של האדמו"ר מחב"ד זצ"ל (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: