ישיבת כרם ביבנה

'מכאן ולהבא' ו'למפרע'

שלמה יוסף רבינוביץ'


התרת נדרים על ידי חכם פועלת עקירת הנדר מעיקרא. אנו מתייחסים אל הנדר כאילו לא חל מעולם - כביכול איגלאי מילתא למפרע שלא נדר כלל.


בדין "למפרע" צריך להבחין בין שני זמנים: זמן המעשה - בעתיד, וזמן הדין - בעבר. לדוגמא: "הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתיים זוז - הרי זו מגורשת ותתן" (גיטין עד ע"א). המעשה בעתיד פועל על הפעולה בעבר ומגורשת למפרע משעת נתינת הגט.



  1. מכאן ולהבא ולמפרע



בדין "אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה" (גיטין לג ע"א), הקשו התוספות (שם, ד"ה אפקעינהו): איך נחייב דין מיתה לאשת איש הרי לעולם היא בהתראת ספק שמא יפקיעו רבנן הקידושין למפרע? אחד התירוצים של ר"ת שם הוא: "מוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה, דאל"כ נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה... שמא ישאל על נזירותו".[1]


על מנת לבאר את תירוץ התוספות נקדים הקדמה:


הרא"ש (נדרים פ"ו ס"ג) שואל מן המשנה (נדרים נב ע"א) "שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור". וקשה, הרי נדר הוא דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטל ומדוע בטל בנותן טעם?[2] וחוקר הרא"ש ע"פ הירושלמי על אתר, האם נדר שנעקר ע"י חכם - נעקר מעיקרו, כאילו כלל לא נדר וא"כ אין לו מתירין או לא. אך מסיק כדברי הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד) "אמרו אינו עוקר אלא מכאן ולהבא" מכיוון שהיה אסור עד עכשיו הוי דשיל"מ.


וכן מבאר ר' שמעון שקופ, שבהתרת חכם באמת איגלאי מילא למפרע שלא היה איסור מעולם, אלא דהשתא הותר האיסור מאתמול, אך באמת עד עתה היה באיסורו (שערי יֹשר ש"ב פ"ט ופ"י).


על-פי הנ"ל נראה לתרץ את הקושיה:


ההתראה לנזיר אינה נחשבת להתראת ספק, ואם לקה - בדין לקה (אא"כ נשאל על נדרו לפני שלקה). דין השאלה בנזירות אינו בגדר איגלאי מילתא למפרע, כלומר שלא היה נזיר אלא פועל שינוי הדין למפרע לפטור אותו מחובותיו.


ובאשת איש גם כן, אינה בשם התראת ספק משום שחוסר הידיעה אם יבוצע העונש אינו מחיל שם התראת ספק אלא במקרה שאינה יודעת אם קיים איסור.



  1. שיטת הגר"ח מבריסק



ע"פ יסוד זה מבאר הגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הל' אישות פ"ב ה"ט) את דין ממאנת.


"הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו" (יבמות קח ע"א). הרמב"ם מבאר הטעם: "ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם... שכל היוצאת במיאון אע"פ שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו" (פי"א מהל' גירושין הט"ז).


משמע, דין המיאון עוקר הקידושין למפרע וכאילו לא הייתה נשואה כלל. מקשה ר' חיים מיבמות שם: "ר' יהושע אומר בעלה (של הקטנה שנישאת) זכאי במציאתה ובמעשה ידיה". משמע שאף לאחר המיאון הם שלו ולא מחזירים לה מעשה ידיה למפרע.


ומיישב ר' חיים, שאנו מבטלים את הקידושין עכשיו כאילו בטלו הקידושין למפרע. לכן, מותר לקטנה להינשא לקרוביו אך לא נחזיר הדינים שנתקיימו כל זמן שלא מיאנה. כלומר, לא נוציא מהבעל את מעשה ידיה שזכה בהם כשהייתה תחתיו[3].


על ידי המיאון, הקטנה עושה פעולה - בסוף האישות - שמגלה למפרע שלא חלו קידושין.



  1. שיטת ר"ש שקופ



בחידושי ר' שמעון שקופ (גיטין סי' כב) מסביר דין איגלאי מילתא למפרע בצורה מעט שונה:


הרמב"ם פוסק את הדיון הגמרא: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש... מת בתוך י"ב חודש אע"פ שאי אפשר שיבא והרי היא מגורשת, לא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חודש כשיתקיים התנאי". (פ"ט מהל' גירושין הי"א).


קשה, מדוע צריך לחכות עד שיתקיים התנאי הרי הבעל לא יכול לבוא? לכן מתרץ שאיגלאי מילתא למפרע אינו כהבנה הפשוטה - בירור המציאות בעבר.


אלא, מכיוון שתולה בתנאי ויודע שהוא על צד הספק - הגירושין שעושה הם "גירושין קלושים" (מצב של אי ידיעה) אם יקוים התנאי - יקבלו חלות מלאה מן הרגע הראשון ואם לא יקוים התנאי - יבטלו לגמרי מעיקרא. מבואר, שכל הדין נגמר ברגע הראשון והוא מחיל את הדינים כלפי העתיד.


וביתר ביאור: מרגע יצירת התנאי מתחיל מצב ביניים בלתי מבורר שהרי אולי התנאי יתקיים ואולי לא, לכן שני המצבים האפשריים חלים "חלות קלושה" ורק בסוף, כשמתברר התנאי, נפסק הדין. אולם, למרות שנפסק רק עכשיו, אנו מחילים את הדינים כאילו התנאי התברר מתחילה.[4]


וכה"ג בנדרים; אין הכוונה שבטלו למפרע כאילו לא נדר כלל - אלא מעכשיו אנו מבטלים להבא כאילו היה בטל למפרע.


בחזרה לשיטת הרמב"ם, נדרש קיום התנאי בפועל - השינוי נוצר עכשיו כלפי העבר ואנו נאלצים לחכות עד לנקודת זמן זו.[5]


ועפ"ז יתבארו דברי הרמב"ם גם במקום אחר: "אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההיא, ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר" (פ"ז מהל' נדרים ה"ט).


וצ"ב - אם החכם עוקר הנדר מעיקרו הרי לא נאסר כלל מבני העיר ואין לו איסור להשאל על נדרו אצל אותו חכם ומדוע נאסר? אלא, כשאנו אומרים שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, לשון עקירה שייכת רק בדבר שכבר היה, לכן אין אנו אומרים שאיגלאי מילתא למפרע שלא היה כלל נדר, אלא, היה נדר בעבר ועכשיו נעקר בהתרת החכם - והרי זו גופא הנאה, ולכן נאסר בהתרת חכמי העיר ההיא.


(פורסם באשכולות 340 - בהעלותך תשע"ה)



 





[1] רעק"א הוסיף להקשות בדו"ח: אפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה, שמא ישאל למחר ויבטל למפרע ולא יהיה בחיוב מכות כלל.




[2] ראה אריכות בזה לר"ן על המשנה שם (הערת עורך).




[3] וכן בדיני המזונות, תוכל לגבות רק מה שזכותה כשהיא תחתיו אך אחרי המיאון לא יכולה להמשיך לקבל מזונות




[4] ע"פ חידוש הגר"ח, התנאי מסוגל עכשיו לעקור הדין למפרע, מן המאוחר אל המוקדם. אך ע"פ ר"ש שקופ, עכשיו יוצר חלות שתתברר בעתיד, מן המוקדם אל המאוחר.




[5] הרוגאצ'ובר (צפנח פענח כללי, התורה והמצוות, ד"ה הפרה ע"י שליח) מחלק בתוך דין הפרת נדרים דבעל: בהתרת נדרים הבעל רוצה לעקור הנדר מעיקרא "וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו" (רמב"ם נדרים יג, ב) ובאמת מבטל הדיבור שדיברה, אך מועיל רק מכאן ולהבא (נזיר כב). יש כאן שני דברים: "ההפרה שלו והדבר שפועל בה". עיין שם.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ח סיון תשע"ה

קוד השיעור: 6426

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיוני למסכת נדרים (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 P
הרב דוד קב
הרב דוד קב
ע 2 P
הרב מנחם מנדל בלכמן
הרב מנחם מנדל בלכמן
ע 2
זאב זפרני
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 K
הרב מנחם מנדל בלכמן
הרב מנחם מנדל בלכמן
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 P K