ישיבת כרם ביבנה

"ובמקום השלישי: חודש סיון!"

ינון אברמשוילי


מתן תורה היה בחודש השלישי, חודש סיוון. וחייבים לומר שיש קשר בין התורה לבין המושג 'שלישי', שהרי כל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, ובמיוחד כך הוא בעניינים של תורה ומצוות. ומלבד זאת הגמרא בפירוש מקשרת בין הדברים (שבת פח ע"א): "אוריין תליתאי, לעם תליתאי, בירחא תליתאי".


אדמו"ר הזקן מסביר בתניא, כי יתרונה של התורה על גבי המצוות הוא בכך שע"י התורה, האדם נעשה 'מרכבה' לאלוקות (מושג המבטא ביטול רצוני מוחלט, ממש כשם שלמרכבה אין רצון עצמי והיא בטלה לרוכב), אך עדיין היא מציאות לעצמה, לעומת זאת ע"י התורה, האדם מתאחד עם הקב"ה.


ולכאורה לא מובן, הרי אם תפקידה של התורה הוא לגלות את "ה' אחד", עניין האחדות עם הבורא, מה שייך לכאורה החודש ה'שלישי'?


וביאור הדברים הוא בעומק המושג "אחדות".


נכון, אמנם, שהמטרה היא ההתאחדות עם הבורא, אך ה'אחדות' הזו עומדת למבחן רק בשעה שלאדם יש ידיעה על קיום מציאות נוספת. אם האדם לא יודע על מצב אחד מלבד האחדות – אין זו אחדות שלימה, שהרי מי יודע מה היה קורה לו אם היה יודע על מציאות נוספת? האם גם אז היה נשאר מאוחד להקב"ה?


וכלפי מה הדברים אמורים?


ידוע המשל לגבי ירידת הנשמה למטה: כאשר רוצה המלך להעמיד את נאמנותו של בנו אליו במבחן, מוציאים אותו מהארמון ומגלים אותו הרחק אל בין האנשים השפלים. רק כאשר גם שם הוא מתנהג כיאה לבן מלך – מתברר שאכן הוא קשור באמת לאביו, המלך.


וכך הם הדברים גם בנידון דידן. כאשר האדם בא במגע עם 'שנִיוּת' ונתקל במציאות מנוגדת – ועדיין אין הדבר מפריע לאחדות שלו עם הקב"ה – רק אז מתברר שהוא באמת מאוחד אִתו.


אך עדיין ישנם שתי אופנים של 'אחדות שלמה' שכזו: א. 'ביטול' המציאות המנוגדת, ואי התחשבות מוחלטת בה. ב. הפיכת המציאות המנוגדת עצמה – לכלי לאחדות.


מובן שההתאחדות מהסוג השני היא עמוקה הרבה יותר, שכן אי התחשבות במציאות המנוגדת – משאירה עדיין את המציאות המנוגדת במקומה, אמנם זה מראה על אחדות אמִתית כנ"ל, אך ודאי שאין היא מוסיפה על האחדות עם הקב"ה. לעומת זאת, נטילת המציאות המנוגדת עצמה, והפיכתה לכלי לאחדות - יוצרת ומוסיפה באחדות!


נמצא שישנם שלושה רבדים שונים ב'אחדות', ושלושתם מתבטאים במהותם של שלושת החודשים ניסן, אייר וסיוון:


ניסן הוא החודש הראשון, בו הייתה יציאת מצרים, "נגלה אליהם מלך מלכי המלכים" – התגלות עליונה בלי קשר למציאות הנגדית, ובאופן של "כי ברח העם" – בריחה מן המציאות והתדבקות מוחלטת בבורא.


אייר הוא החודש השני. במשך כל ימי החודש מתקיימת ספירת העומר, שתוכנה הפנימי הוא 'בירור המידות' של הנפש הבהמית – התעסקות עם המציאות הנוספת, אך עדיין כמציאות נפרדת ובלי הפיכתה לאלוקות.


סיוון, חודש מתן תורה, הוא החודש השלישי. כל עניינו הוא מיזוג המעלה והמטה למציאות חדשה, שלישית, נעלית משני האחדויות הקודמות – התאחדות אמתית ומוחלטת של המציאות הקיימת והפיכתה לכלי לאלוקות!


ומשום כך ניתנה התורה בחודש השלישי, משום שעיקר מהותה של התורה היא התאחדות עם הקב"ה. כשאדם מקיים מצווה מסוימת הרי שהוא, אמנם, 'מסלק' את מציאותו לשם המצווה, אך הוא אינו מתאחד איתה. ואילו על ידי התורה, מתאחד שכל האדם עם חכמתו ורצונו של הקב"ה.


ההתאחדות שעל ידי התורה היא עניין של 'שלישי', מיזוג שכל האדם עם חכמתו של הקב"ה, כביכול, למציאות שלישית – "כולא חד".


ולכן "משה קיבל תורה מסיני", מצוות ניתנו גם לפני כן, אך תורה, עניין האחדות, ניתנה בסיני בלבד.


וכדי להמחיש את הנקודה, שמעתי פעם מחסיד אחד: "הרי הלומד גמרא, לומד חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכאשר יש מחלוקת תנאים או אמוראים, כל אחד אומר איך הוא הרצון העליון".


המשיך וסיפר אותו חסיד: "הכרתי פעם יהודי אחד, שהיה לומד גמרא ומפרש לעצמו: בית הלל אומרים, שכך רוצה הקב"ה, ובית שמאי אומרים, שכך רוצה הקב"ה..."


(פורסם באשכולות 338 - במדבר תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בד' סיון תשע"ה

קוד השיעור: 6377

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים בתורת חב"ד (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: