מתן תורה וקבלת התורה

מתן תורה וקבלת התורה

הרב משה כהן


"ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". רש"י בשם תנחומא מבין שהיו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתייה, ולגנותם נאמר הדבר. ואכן ראויה הייתה להשתלח בהם יד אלא שנדחה הדבר למועד אחר. אף הרשב"ם, שסובר שהאכילה והשתייה נדרשים באופן חיובי, כהקרבת העולות ואכילת השלמים, סבור שראיית האלוקים הייתה מחייבת מיתה, אלא שחלק להם הקב"ה כבוד. שונה גישתם של אונקלוס ושל ראשונים אחרים (אב"ע, ספורנו, רמב"ן) שלדעתם אצילי בנ"י דווקא נזהרו לראות את האלוקים כפי מעלתם באותה עת ולא עלו יותר מכך, ולכן לא שלח בהם ידו. האכילה והשתייה גם אצלם נדרשת כשמחה על קבלת התורה ו/או על השגתם או כאלגוריה על אכילת המזבח את הקורבנות.
קשה להתעלם, במיוחד לשיטת רש"י שמעמד הר סיני חולק לשניים – חציו האחד בפרשת יתרו וחציו השני בפרק כד בפרשתנו – מכך שהפסוק הנ"ל מצוי בלבה של פרשת כריתת הברית, זריקת הדם, שבכל כולה הקונטקסט חיובי ואין כל אינדיקציה להתנהגות שלילית. גם התורה ממשיכה מיד 'ויאמר ה' אל משה עלה אלי' כאלו דבר לא קרה, ונראה שמדובר ברצף טבעי של השתלשלות העניינים של כריתת הברית.
מדוע באמת מחלקת התורה את מעמד הר סיני לשניים? מעמד הר סיני בפרשת יתרו יוצר קבלת תורה חד-צדדית: הקב"ה מופיע בקולות וברקים, הוא המצווה ועמ"י נדרש רק לקבל בשקט את התורה. לא לחינם חז"ל דיברו על 'שינה עריבה' ועל צורך להעיר את עמ"י לעצם המעמד: הפרשת יוצרת רושם של פאסיביות של עמ"י מחד מול אקטיביות של הקב"ה, מאידך.
ואולם פרשת משפטים היא תורה דו צדדית; ניקח לדוגמה את פרשת "אם כסף תלווה את עמי". לכאורה אדם מלווה לחברו ולא עוד אלא שאסור לו להימנע מהלוואה (לפחות באיסור עשה ואולי גם בלא תעשה). הלווה מפקיד אצלו משכון, אולם המלווה מחויב להחזיר את המשכון בלילה. מה הערך של המשכון למלווה כשהוא חוזר כל יום, ומה ההפסד ללווה?
כך גם במושג של 'פריעת בעל חוב מצווה'. רוב הראשונים פירשו שהלווה שמחזיר מקיים מצווה, כפשוטה (ולא כרדב"ז שפירש שהמצווה היא הימנעות מ'לא תגזול'). איך זה ייתכן? נראה כי התורה רוצה לתת כאן פן אחר של הדין האלוקי, ולפיו אם לך יש ממון ולשני אין, ההלוואה איננה נעשית כביכול מרצונך החופשי, אלא היא צורך המציאות ואם הלווה מוכן בכלל להחזיר אותה הרי שהוא מקיים מצווה. בדיני אדם רגילים הלוואה היא רצונו הטוב של המלווה והחובה להחזיר היא טריוויאלית; אולם בדין האלוקי, יש חובה להלוות כל זמן שישנה אפשרות לכך והלווה הוא שמקיים מצווה עם המלווה, בדומה לדברי הירושלמי על עני שאומר לנותן 'זכה בי'.
ולכן כותב קצות החושן (סימן קצ) שהמצווה להחזיר מתחילה רק כשהמלווה תובע; דהיינו, עד אז, מערך היחסים האלוקי בכלל לא מחייב להחזיר. ברגע שהמלווה מראה שהוא מעוניין לדון במערך יחסים אחר, אנושי, אזי נוצרת חובה להחזיר.
פרשתנו באה אפוא ליצור פער בין הממד האלוקי של נתינת התורה ובין הממד האנושי. חשוב מחד שהתורה תימסר לבני אדם ולא תהיה מנותקת מהמציאות האנושית אולם מאידך חשוב גם שהמציאות האנושית תדע מה הפן שאליו מכוונת התורה האידיאלית.
במובן זה ייתכן שרצון התורה היה להפריד את מעמד הר סיני לשניים. מעמד שבו עמ"י מקשיבים לדברי ה', ביתרו; ומעמד שבו יש חצי דם וחצי דם - ברית שותפות של ממש, בין עמ"י ובין הקב"ה. לכן דווקא בפרשתנו מופיעה התורה כמשמחת, ודווקא הביטוי של האכילה והשתייה לפני ה' מראים על שותפות מצד האדם בקבלת התורה ושמחה בה. ואולי כמו שבשבועות אנו חוגגים את 'מתן תורה, בהדגשה על ה'מתן', בנפרד מן הקבלה, שהיא לא יכולה להיות באותו יום אלא בנפרד (שמחת תורה, או פורים, או בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, לפי העניין), הרי שגם בשבתות אין שבת אחת של מתן תורה, פרשת יתרו, אלא חלוקה בין מעמד הר סיני עצמו לבין קבלת התורה גם על ידנו, שהיא רק בפרשת משפטים.


(פורסם באשכולות 328 - משפטים תשע"ה)


 


 

 

 

השיעור ניתן בכ"ד שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6177

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת משפטים (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב יוסף אילוז
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב נחמן ארנרייך
ע
ר' ישראל שטיינמץ
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב ישי בוכריס
הרב ישי בוכריס
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע