ישיבת כרם ביבנה

בין קניין להתחייבות - חלק א'

ר' דניאל סגרון


אחד האתגרים ביישום משפט התורה בחיי המעשה של מדינת ישראל, הוא דיני הקניין. אמנם על אופן ביצוע הקניין כמעט ולא הטילו חז"ל הגבלות, כי הם העניקו גושפנקא לכל דרך קניין שיסכימו עליה בני האדם[1], אך על תחומי התחולה של הקניין הטילו חז"ל לא מעט הגבלות. לפי ההלכה קניין לא חל על דבר שאינו מסוים (סימן רט ס"א) על דבר שלא בא לעולם (סימן רט), לדבר שלא בא לעולם (סימן ר"י), על דבר שאינו ברשותו של אדם (סימן ריא) וכן על דבר שאין בו ממש (סימן ריב). כמו כן, במקרים רבים ההתחייבות הינה בגדר אסמכתא שלא מועילה לפי ההלכה (סימן רז).
דינים אלו יוצרים אתגרים במסחר מודרני, כגון מסחר במניות מסוימות שעדיין אינם בעולם, או אדם שקונה באינטרנט דבר שאינו מסוים והחברה מתחייבת לספק את המוצר אך הקונה לא זכה בחפץ ספציפי, וכן כל כיוצא בזה.
הכיוון שמסתבר שבו צריך לצעוד הוא להעביר את מוקד הקניין מ'חפצא' ל'גברא'[2]. כלומר, חז"ל מורים לנו שקניין אינו יכול לחול באופנים מסוימים, מכיוון שיש חסרון בחלות הקניין על החפץ. אך אם לא נגדיר זאת כקניין על החפץ אלא על התחייבות האדם, נוכל לפתור לא מעט קשיים, מכיוון שהאדם הוא המתחייב לספק את הסחורה עליה התחייב ובו אין את החסרונות הללו.
בבואנו לחפש אופציה להעברת הקניין לגברא, האפשרות הפשוטה ביותר היא חיוב כלפי שמיא, כגון נדר או שבועה. השו"ע (סימן רז סי"ט) פוסק: "נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא", וכן כתב הרמ"א (סימן רט ס"ד) לגבי דבר שלא בא לעולם: "אם נשבע לקיים המקח אף על פי שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו".
אך באמת לא ניתן להיעזר באופציה זו, של העברת המוקד לחיובים כלפי שמיא על ידי נדר או שבועה, מכיוון שלדרך זו ישנם חסרונות רבים, כמו שפוסק הרמ"א (שם) שלמרות שצריך לקיים שבועתו "אינו נקנה בקניין ולכן אם לא נוכל לכוף אותו לקיים שבועתו כגון שמת אין הקניין כלום, וכן אם שאל על שבועתו". ובט"ז  במקום הוסיף בשם הריב"ש נפקא מינה נוספת: "שחוב שהוא מחמת קנין יורדים לנכסיו משא"כ מחמת שבועה אין יורדים לנכסיו אלא משמתין אותו עד שיקיים שבועתו"[3]. ועיין עוד לרמ"א סימן רנב ס"ב ש"מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת"[4].
נמצא אם כן, שקניין על החפץ אינו מועיל במקרים מסוימים לפי ההלכה וחיוב על האדם אינו יעיל למסחר מודרני שכמובן אינו יכול לאפשר מצב שאחד הצדדים יישאל על שבועתו, או ייפטר מחיובו בעקבות מוות, או שכלל לא ירדו לנכסיו לפי מה שכתב הט"ז. מה גם שדעתה של ההלכה אינה נוחה מריבוי נדרים כמו שכתב השו"ע (יו"ד סימן רג ס"א): "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא".
אם כן, צריכים אנו לתור אחר דרך ביניים שתעביר את המוקד להתחייבות האדם, אך תיצור רמת חיוב אפקטיבית יותר מאשר נדר או שבועה.
היה ניתן לטעון שמכירה מסוג שכזה, שיש בה את החסרונות של דיני הקניין, אינה גרועה מ'מכירי כהונה'. הגמרא בגיטין (ל' ע"א) אומרת שמי שמלווה מעות לכהן וללוי להפריש עליהן מחלקן "מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין". שואלת הגמרא "ואע"ג דלא אתו לידיה"? תירץ רב: "במכירי כהונה ולוייה", כלומר שהישראל רגיל לתת את מתנותיו לאותם כוהנים ולויים באופן קבוע.
הרי לנו, שהרגילות לתת לאדם מסוים יוצרת איזה שהוא סוג של מוחזקות. ואם כן, אולי ההתחייבות של החברה לספק את המוצר עליו התחייבה אינה פחותה ממכירי כהונה. אמנם לדעת רש"י אין לדמות בין המקרים כי רש"י מסביר שזהו דין מיוחד במתנות כהונה ששייכים לכל שבט הכהונה ו"הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני", אך מתוספות בבבא בתרא (קכג ע"ב ד"ה הכא) מבואר שיש כאן גדר של מוחזקות: "בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק - בפרק כל הגט (גיטין ל ע"א) המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברי' בעלמא, ואף על פי שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק".  
ואם כן לפי דברי התוספות ניתן לטעון שהתחייבות החברה לספק מוצר או מנהג הסוחרים לא גרעה ממתנה מועטת וממכירי כהונה. אמנם ראיתי בתחומין כרך י"ד, שהגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א כתב (במאמרו 'תוקפה המשפטי של הבטחה') לבאר את דברי התוספות על פי יסודו של הנתיבות שבמתנות כהונה אין מצוות ניתנה, וממילא יוצא הישראל ידי חובה גם כשמפקיר את טובת ההנאה שיש לו בפירות. ואם כן, אם נאמץ את הבנתו של הגרז"נ לא נוכל להיעזר בדין מכירי כהונה לנידון שלנו[5].



(פורסם באשכולות 327 - יתרו תשע"ה)





[1] עיין בבא מציעא עד ע"א ושו"ע סימן רא.




[2] הבחנה זו חודדה על ידי הקצות (רג, ב) שכתב שאם אדם מתחייב על חפץ אך אין עליו חיוב אחריות, "אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל". כלומר יש או חפצא או גברא - אם החיוב על החפץ אז הוא רק עליו, אך אם הוא על האדם ממילא חייב לנבוע מכך גם חיוב האחריות ובלעדי חיוב האחריות אין חיוב כלל על האדם. ואמנם הנתיבות בסק"ו חלק על הקצות, אך נראה מדבריו שהוא לא חולק על עיקר יסודו של הקצות ואדרבה הוא מסכים אתו, אלא שהוא כותב שעצם זה שחייב לתת לו את אותו החפץ הידוע זה מגדיר את חיוב הגוף גם לולא חיוב האחריות. וע"ש בהמשך דברי הנתיבות שכתב להדיא שאם אין חיוב כלל על האדם לא הוי חיוב הגוף. וא"כ נמצא שעם עיקר הבחנתו הנחרצת של הקצות בין חיוב הגוף לקניין על החפץ גם הנתיבות מסכים.




[3] אמנם לגבי אסמכתא נחלקו האחרונים. דעת הסמ"ע (רז, נג) שכיוון שהחיסרון באסמכתא הוא גמירות הדעת לכן השבועה מבטלת חסרון זה וממילא "כשקנה ממנו בקנין על דבר שיש בו אסמכתא ונשבע גם כן לקיימו חייב לקיימו הן הוא או יורשיו ואי נשאל עליו לא מהני השאלה דלא גרע מב"ד חשוב דמסלק האסמכתא הכי נמי השבועה מחזיק הקנין ומסולק על ידי האסמכתא". אך הב"ח הש"ך והט"ז חלקו על הסמ"ע וכתבו שגם באסמכתא אין יורדים לנכסיו, וכתב הפת"ש אות כ' בשם הנוב"י סימן ל"א ש"אין שום אדם יכול לומר קים לי כסמ"ע כיון שהחולקים עליו המה רבים הב"ח וט"ז וש"ך ופשטא דלישנא דהרמ"א, ומה גם שנראה לעין שצדקו ראיות החולקים".




[4] אמנם לדעת הב"י (שו"ת אבקת רוכל סימן פג) אם נדר לעניים ומת חייבים היורשים לקיים נדרו, אך הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן מח) האריך לחלוק ולתמוה על תשובה זו של הב"י, וכן פסק גם בסימן ריב ס"ז ש"דוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו". נמצא שהרמ"א השווה מדותיו בכל ארבעת המקומות (אסמכתא לדעת רוב האחרונים, דשלב"ל, נדר לעניים ומלקד"ה) שחיוב כלפי שמיא נשאר חיוב על הגברא בלבד, ומכיוון שב'מתים חופשי' חיוב זה אינו עובר בירושה לבניו, שמשמת החייב פקע החיוב.




[5] אמנם קשיא לי על דברי הגרז"נ מרישא לסיפא של המאמר. בתחילה מביא הגרז"נ דברי הקצות (רעח, טו) שכתב להסתפק "באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו אם הוי ראוי לגבי בכור כיון דשבועה אינו עושה קנין, או נימא כיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור הו"ל החפץ שנשבע לתת לו כמו מוחזק". וכתב הקצות להוכיח דהוי מוחזק מדברי התוס' הנ"ל. וכתב הגרז"נ, שאין הפשט בקצות שהקניין תופס גם לאחר מיתה, אלא הכוונה היא שאנו אומדים דעת הנותן שכוונתו לתת גם ליורשי המקבל, וזאת משום שאסור לו לחזור בו כמו שכתבו התוספות. ואם כן לפי מה שהסביר הגרז"נ בסוף מאמרו את דברי התוס' עפ"י הנתיבות הנ"ל שזהו דין במתנות כהונה איך למד הקצות מדברי התוספות הללו לכל אדם שנשבע לתת מתנה לחברו? וצל"ע.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ז שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6149

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בענייני חושן משפט (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P