ישיבת כרם ביבנה

קללה על ערש דוי?!

יצחק שנלר


איזה אב מקלל את בניו על ערש דווי? דווקא בזמן שיעקב אבינו מברך את ילדיו, הוא מחליט לסגור חשבונות ישנים עם שלושת בניו הגדולים? ותמוה יותר – אחרי שמסיים יעקב אבינו לברך את שאר בניו, מספרת לנו התורה "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מט, כח). התורה חוזרת ומדגישה לנו שברך את כולם, וכמו שרש"י מוכרח להסביר:


וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם – והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן? אלא כך פירושו... יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע.


ואף על פי כן, רש"י כותב אחרת ב"ברכות" עצמן:


אל תותר – אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך...
ארור אפם כי עז – אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם...


קשה להבין קללות אלה, ואם הייתה ברכה נוספת – מדוע אינה כתובה? קשה גם להסביר שפסוקים אלה דיברו על העתיד ברוח הקודש – שהרי רז"ל מגלים לנו שנסתלקה הימנו שכינה[1].
נראה שניתן להסביר פסוקים אלו בדרך פשוטה, שאכן מסבירה כיצד היו אלו ברכות ולא קללות:


ראובן:


(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:


ראובן הינו ראשון הבנים. יעקב אבינו מתפאר בו "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" ומברך אותו "יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז". לאחר מכן צריך יעקב אבינו לברך אותו בדבר נוסף, תמוה במקצת: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר". רוב הפרשנים מסבירים את המילה "פחז" מלשון פזיזות, מהירות ללא מחשבה כמים השוצפים. יעקב אבינו לוקח את מידת הפזיזות ועליה אומר "אל תותר", ביטוי חריף, אך הוא גם מסביר מדוע: "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" ובכך רומז למעשה עם בלהה, כפי המתואר בתורה:


וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו (לה, כב).


ידועה הגמרא המדברת על כך:


אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו – מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה (שבת נה, ע"ב).


וכפי שמסביר רש"י בפסוק את סיבת מעשה ראובן:


וישכב – ...ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל.


אם כן – לכאורה, מעשהו של ראובן נעשה מתוך תמימות ומתוך רצון לתקן עוולה משוועת, אך הבעיה הייתה שראובן לא חשב על התוצאות. "אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" – אז, כאשר התנהגת בפזיזות, גרמת לדבר נורא. ישנם שני פירושים מקובלים על המילה "עלה":



  1. המיטה שעליה יעקב עולה, כלומר יעקב אומר לראובן שכאשר החליף את המיטות ברצותו להיטיב, נחשב זה כאילו חילל, כמו שנאמר במעשה "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה" אף שלא שכב באמת.


  2. לפי רז"ל: השכינה שהייתה במיטת יעקב עלתה, כלומר יעקב אומר לראובן שבמעשה ההחלפה בלא כוונה גרם להסתלקות השכינה ששרתה ביצועו של יעקב.
    אם כן, כיוון שיעקב ראה עד כמה מידה זו קיצונית עד כדי היזק ביטל אותה, לא בתור עונש חלילה אלא כברכה (כמו אנשים המרגיעים עצמם עם תרופות) ונימק זאת במעשה שהיה.



שמעון ולוי:


(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:
(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:


שמעון ולוי, הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמתייחסים אליהם – האחווה. עד כדי כך הייתה גדולה אחוותם, שכאשר כתוב "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו" בעניין מכירת יוסף[2] (בראשית לז, יט) דורשים רז"ל שמדובר על שמעון ולוי[3] (עליהם נאמר "אחים"). אחווה זו לא הייתה רק בינם לבין עצמם, אלא כללה את כל האחים, למשל: הם היחידים שפעלו למען דינה.
אך בכל זאת – כל אחד בפני עצמו, ובמיוחד כשהם יחדיו – יש בהם סכנה, "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". נלחמים הם עד דם על אחוות משפחתם, ולכן היה על יעקב אבינו לפעול גם על תיקון מידה זו, כמו בראובן.
לפיכך עושה יעקב שני דברים: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" – שורש א.ר.ר, כפי שמסביר המלבי"ם על פרשת בלק, הינו השפעת הקללה עצמה[4], יעקב אבינו נוקט פעולה זה על מנת לפגום במידת הזעם של שמעון ולוי, החליש הוא את מדת הקנאות שלהם, אך אינו מבטלה לגמרי כפזיזות ראובן, שכן אין רצונו שיצאו השבטים חסרי אופי. ובנוסף "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" – הפריד ביניהם, לא עוד כעס המתלהט יחדו, להבות המתחברות לאבוקה המתפרצת לשריפה[5].
ואכן, ראינו במדבר את תוצאות הקרבה של שמעון ולוי, כאשר שבט קהת חנו בצד הדרומי של המשכן, ולידם שכנו שבט שמעון, וקרח שהקהיל את העם על משה (במדבר טז) היה מבני קהת[6].
אלא שבאמצע הברכה יעקב מוסיף עוד פסוק אחד: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר", ופסוק זה טעון ביאור בפני עצמו.
לאחר ששמעון ולוי הצילו את דינה אחותם, כתוב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל). מדוע פחד יעקב? הרי אין זו אשמתו, ודעתו לא הייתה נוחה ממעשה זה! אלא, כפי שכותב זקני הרש"ר הירש בצורה נפלאה, יעקב אבינו היה מוכן להגיב ואף להילחם על דינה, אך לא בדרך זו של רמאות, של כריתת ברית מדומה – דבר שמבחינה דיפלומטית יהרוס את היחסים עם כל העמים סביב, אשר אינם יודעים שהרמאות הייתה רק של שמעון ולוי אשר רצו להציל את אחותם במהירות וביעילות, ויחשבו שכל מעשה זה נבע מיעקב אבינו.
לכן יעקב אבינו פחד, ואף לאחר שנים אינו מפספס את ההזדמנות לפרסם שלא נטל חלק במעשה זה, וכפי שאומר בפרשתנו: "בְּסֹדָם" – כשזממו ביניהם מזימה זו, "אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" – לא הייתי מעורב בזה, אל תכניס אותי אל הקנוניה הזאת. "בִּקְהָלָם" – בהתקהלותם להילחם באנשי שכם החולים, אשר היו בטוחים שמצפה להם רק טוב מבני יעקב, ונקטלו – "אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" – אל תייחד אותי איתם להוריד מכבודי, לא היה לי כל חלק במעשה נלוז זה.
בפסוק זה יעקב אבינו אינו מקלל את בניו, אלא פונה לכל האנשים אשר תיעוד ברכות אלו יגיע אליהם. "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – איש זה, כפי שמפרשים כל הפרשנים, הכוונה לאדם מכובד, הוא שכם ובנו. "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – ניתן להסביר שעיקרו את השוורים שבזזו משכם, דבר הקשה מהפסוקים עצמם, שכן כתוב "אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ" (בראשית לד, כח), או להסביר שחוֹלם ושוּרוּק מתחלפים, ולפי זה 'שוּר' פירושו חומה, וממילא ניתן להסביר, ש"עִקְּרוּ" הכוונה הרסו, מעשה שסיבתו אינה מובנת. ניתן אולי לפרש על-פי שורשה של המילה: שורש ע.ק.ר בא מלשון עיקר, לכן אדם עָקָר הוא אדם שאינו יכול למלא את העיקר, משול לעץ יבש[7]; חיה ובקר – עיקרן ההליכה, בני אדם מנצלים את כוחם לסחיבת המחרשות והעגלות; וכן מרכבות[8], עיקרן הם הגלגלים שמסיעים אותן. אם כן, עיקר החומה ומשמעותה אינה החומה עצמה, אלא האנשים שניצבים שם יומם ולילה להגן על העיר ושמקבלים את כוחם בעזרתה, ולכן כתוב "עִקְּרוּ" ולא עַקרו[9], וכמו שכתוב: "כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר" (צפניה ב, ד), אך חומת העיר שכם עצמם נשארה שלמה.
יעקב אבינו חפץ בטובת בניו, מתקן את פגמיהם ומברך את כל בניו, וזוהי משמעות "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" – כל אחד עם תכונותיו הוא, ובהתאם להן – הברכות המתאימות לו.



(פורסם באשכולות 322 - פרשת ויחי תשע"ה)





[1] "דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו, ע"א).
[2] לביאור נפלא כיצד למרות האחווה התקיימה המכירה ניתן לעיין בפירוש הרש"ר הירש.
[3] אמנם כתוב במקום נוסף "איש אל אחיו" (בראשית מב, כח), אך שם מוכרחים להסביר כפשטו, שהרי שמעון היה במצרים.
[4] לעומת ק.ל.ל. של הקללה המחלישה, וק.ב.ה. של קללה חסרת תועלת.
[5] ניתן להמשיל לצורך העניין את הדבר לשני תלמידי בית ספר 'מלאי אנרגיות', שהמורה משתמש עליהם בשיטת 'הפרד ומשול'
.[6] ניתן לעיין עוד בכיוון זה בפירוש הרש"ר הירש, שמפאת קוצר המקום לא הובאו דבריו.
[7] "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (ישעיהו נו, ג).
[8] "וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב" (שמ"ב ח, ד).
[9] איך זה דומה לעקירת צמחים, כי שם הכוונה לשלוף את הצמח מעיקרו, כלומר מבסיסו.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ב טבת תשע"ה

קוד השיעור: 6001

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ויחי (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
ר' נתנאל שושן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K