ישיבת כרם ביבנה

מצוות הקניינים

ר' דניאל סגרון


הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) כתב שעיקר המשפט של התורה נועד 'להחיל את העניין האלוקי עלינו', כלומר לומר לנו מהו רצון ה' בכל מקרה ומקרה. אמנם צריך גם סדר חברתי, ולכן ההלכה הכירה בכל מיני מערכות אלטרנטיביות שמטרתם לדאוג לתיקון החברה, אך העיקר הוא האמת האלוקית.
על פי דברי הר"ן הללו, עלינו לשים לב להבדל היסודי בין משפט התורה לשאר משפטי העמים. חושן משפט איננו רק עוד אופציה משפטית למנוע אנדרלמוסיה, אלא בראש ובראשונה הביטוי של דבר ה' בעולם.
אחד התחומים עליהם יש מאד לדון האם קיים בהם פן דתי, ייחודי, או שמא הם ככל מערכות המשפט הקיימות בעולם, הוא תחום דיני הקניין. מחד, ההלכה מכירה בכל מנהג הסוחרים כתקף הלכתית (ב"מ ע"ד ע"א ושו"ע סימן ר"א), ומאפשרת לכל אדם להתנות תנאי בממונו ככל העולה על רוחו (כתובות נ"ו ע"א), ואם כן נמצא שאין כל ייחודיות ויתרון בדיני הקניין של התורה, ולפי זה גם אין לנו שום עניין שהמסחר במדינת ישראל יתנהל על פי דיני התורה מכיוון שכל מנהג סוחרים מועיל (לדעת החת"ס יו"ד סימן שי"ד אף מה"ת, אך לדעת הנתיבות בסימן ר"א רק מדרבנן).
אך אולי ניתן לטעון, לפלפולא בעלמא כמובן, שגם בדיני הקניין ישנה ייחודיות והעדפה לדין התורה. אמנם ההלכה מכירה בכל קניין הנהוג, כי האדם שליט על ממונו לעשות בו כחפצו, אך מצווה מקיימים רק בקניינים אותם קבעה ההלכה. אם נאמר כך, תהיה לנו נפק"מ משמעותית מאד לדיני הקניין בימינו. אמת נכון הדבר שכמעט כל קניין תקף על פי ההלכה, אך אם ברצוננו להרוויח במהלך חיי המסחר שלנו חבילות של מצוות, אנו צריכים לקנות בקניינים המבוארים בשולחן ערוך.
לפי דרך זו מובנים דברי הרמב"ם. בספר המצוות מ"ע רמ"ה על הפסוק 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' כתב הרמב"ם: "שהורנו בדין מקח וממכר - רוצה לומר הפנים אשר בם יתקיים המכר בין המוכר והקונה". ולכאורה צ"ב, מדוע מנה הרמב"ם את הקניין כמ"ע, הרי כל קנין שהסכימו עליו בני המדינה מועיל, ומה נשתנו הקניינים בתורה משאר קניינים? לא מבעיא לשיטת החת"ס שקניין סיטומתא תוקפו מן התורה, אלא אף לשיטת הנתיבות שתוקפו מדרבנן בעלמא, מ"מ מדוע יש כאן מ"ע, וכי כל דין מדיני חושן משפט נמנה כמצוות עשה? ואם אכן זו מצוות עשה, איך ניתן לבטלה ולהקנות בדרך אחרת מהדרך אותה קבעה התורה? אלא ודאי, שאף אמנם שכל קניין שנהגו בו מועיל מבחינת ההלכה, בכל זאת כשאדם קונה בדרך אותה קבעה תורה הוא מקיים מצווה. וכעין זה כתב בספר החינוך מצווה של"ו שכתב: "שנדין בדין מקח וממכר כעניין שציוותה התורה עליו. כלומר שיש צדדין שיתקיים המכר בין מוכר ללוקח ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצוות התורה". עכ"ל.
א. סיטומתא
השאלה הראשונה המתעוררת לאחר קריאת דברי הרמב"ם והחינוך היא, לפי ההבנה הזו בהם, מדוע ניתן להוסיף על הקניינים שקבעה תורה? איך ניתן לבטל מצווה לקנות על פי קנייני התורה? הגאון הרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר בראשית סימן ל"א) כתב לחקור בגדרו של קניין סיטומתא, וז"ל:
הנה יש לחקור בקנין מחודש זה, שאינו במעשה מסוים אלא לפי מנהג הסוחרים ובני האדם לפי מנהג מקומם וזמנם מה יסודו ומה נתחדש בו, דיש לפרשו בשני דרכים, א' יסוד קניין סיטומתא הוא ההנחה שאפשר להוסיף על מעשי הקניין שבתורה, דכיון דמעשי הקנין אינם הלכתא בלא טעמא אלא מעשים שונים שמבטאים ומסמלים בעלות על פי ההיגיון ונסיון החיים לא ננעלו שערי הקניין ואפשר להוסיף על קנייני התורה וכל מעשה שמבטא ומסמל בעלות בעיני בני אדם במקומם ושעתן דינו כקניין גמור. ב. באמת אין להוסיף על קניינים שבתורה ואין לגרוע מהם כפי שפשוט שאין קנין אשה זולת כסף שטר וביאה וכן בעבד וכד', אלא שגדר סיטומתא הוא דכאשר יש הסכמת בני אדם לקנות על ידי מעשה מסויים מהני משום דבזה לא צריך מעשה קניין, דכיון דכך נהגו להקנות במעשה זה אנן סהדי דכאשר עושים כן גמרו ומקנו ומהני מצד הגמר דעת ולא מצד מעשה הקניין דבאמת הוי כמעשה קוף בעלמא מבחינת תורת הקניינים.
וצריך להבין את סברת הצד השני בחקירה – מדוע שלא יהיה ניתן להוסיף על קניינים שבתורה, הרי אם כך נהגו ישנה גמירות דעת המתבטאת במעשה אותו נהגו לעשות? ולפי דרכנו אתי שפיר, שכיון שיש מצווה לקנות בקניינים שקבעה תורה, מוכח שישנם קניינים קבועים בהלכה שמי שקונה בהם מקיים מצוות עשה של לקנות בדרכי הקניין.
ב. חליפין
קניין נוסף הראוי לבירור לפי דרך מחודשת זו, על פיה יש מצווה לקנות בקניינים אותם קבעו חז"ל, הוא קניין חליפין. מקורו של הקניין הוא במגילת רות, ובשל כך הוא דומה לשאר הקניינים של חז"ל ולא לקניין המתחדש על ידי הסוחרים. מאידך, משונה הוא קניין זה משאר כל הקניינים. בכל הקניינים ישנה הקפדה על התאמה בין אופן הקניין לחפץ הנקנה. כל חפץ נקנה באופן בו רגילים לקנות אותו. אך על קניין חליפין כמעט ואין הגבלות. ניתן להקנות כמעט כל דבר על ידי הרמת מטפחת, ללא קשר מהותי לחפץ הנקנה, ללא פעולה כלשהיא של הוראת בעלות. כל מהותו של קניין חליפין הוא אקט קנייני שמעביר בעלות. במובן מסוים, קניין חליפין הוא קניין ביניים בין הקניינים הקלאסיים של חז"ל לבין קניין סיטומתא בו אין צורך להגדרות הקניין של חז"ל, כי תוקפו נובע מהסכמת הסוחרים על הדרך הנוחה ביותר בשבילם לקנות ולהקנות. אולי מכאן נובעת חקירתו של ר' דוד פוברסקי (ב"מ סימן פ"ז ופ"ח) האם קניין סודר "הוי מתנה בעלמא שעל ידי זה שנתן לו מתנה יש לו להשני גמירות דעת להקנות לו", או שמא "באמת גם סודר הוי כמו שווה בשווה דהוי חליפין ממש... דנתינת הסודר במתנה מחייבו להיות גמר ומקנה". לפי צד' א' קניין סודר הוא קניין שונה במהותו, קניין שנועד להקל על חיי המסחר כמו סיטומתא אך יש לו מקור בהלכה כמו לשאר הקניינים. אך לפי הצד השני קניין סודר הוא כמו חליפין שווה בשווה ואם כך הוא דומה לשאר הקניינים.
ג. אסמכתא

קיימא לן ש'אסמכתא לא קניא" (ב"מ ס"ו ע"א ובשו"ע סימן ר"ז). ויש לחקור, על פי דרכנו זו, האם דין אסמכתא הוא ייחודי ומחודש למשפט התורה, או שמא הינו סברא אוניברסלית. כלומר, האם הסיבה שאסמכתא אינה קונה היא שלאדם אין גמירות דעת – הוא הסכים לשלם על דעת שיתרחש מאורע מסוים ומשלא קרה אותו מאורע אך טבעי הוא שלא יהיה ניתן לחייבו מכיון שאין לו גמירות דעת לשלם. או שמא השכל הישר מורה לחייב גם באסמכתא מכיון שכך פועל העולם שאדם לוקח את הסיכון שהוא יכול להרויח ויכול גם להפסיד, ולכן מעיקר הדין היה צריך לחייב אלא שההלכה מחדשת שכיון שברגע התשלום כעת אין לו גמירות דעת לא ניתן לחייבו. במילים אחרות – האם חז"ל בקביעתם שאסמכתא אינה קונה רק גילו לנו את עומק דעת האדם שאין לו גמירות דעת ולכן לא שייך לחייבו, או שמא חידשו הם לנו הלכה שגמירות דעת כזו שבאה על הספק ובשעת התשלום היא נעלמת אינה מספקת כדי להוציא ממון מאדם.
ד. ציר הזמן בקניינים

בנוסף לאפשרות שקיימת מצווה לקנות על פי הקניינים שמופיעים בהלכה, ניתן לראות את 'הפן הדתי שבמשפט' בשאלה קניינית נוספת. לעיתים לא רחוקות נוצר פער בין תחילת הקניין לסופו, מהרצון לקנות עד העברת הבעלות הגמורה עובר לעיתים זמן לא קצר. לדוגמה, בקניין דירה בימינו על פי חוקי מדינת ישראל בשלב הראשון האדם חותם על חוזה (זכות חוזית) אך הקניין נשלם רק לאחר הרישום בטאבו (זכות קניינית). פער הזמן הזה, שיכול להגיע עד כדי כמה חודשים, יוצר קשיים משפטיים, כתוצאה מחששו של הקונה שהמוכר ינשל אותו מן הנכס. לכן קיימת אפשרות לרשום 'הערת אזהרה', המזהירה כל אדם מלקנות את הנכס שהועבר בחוזה כבר לידי אחר. בתוקפה המשפטי של הערת אזהרה זו נחלקו המשפטנים, וכן מתעוררת שאלה הלכתית על תוקפה (עיין במאמרו של הרב סיני לוי 'מעמדה ההלכתי של הערת אזהרה', בתוך: "משפטי ארץ קנין ומסחר" עמוד 172). אך למשפט התורה, מעצם העובדה שהוא יונק את כוחו מן חוקי הקב"ה, יש ערך מוסף המצמצם מעט בעיות מעין אלו. אמנם כל עוד שלא נוצר קניין כדת אין חיוב משפטי, אך לציר הזמן הבעייתי שקיים בקניינים ניתן פתרון דתי. כבר החוזר בו מדיבורו לתת 'יש בו משום מחוסרי אמנה' ואין רוח חכמים נוחה הימנו (ב"מ מ"ט ע"א). אם הוא התקדם שלב נוסף ועשה מעשה שאינו מועיל לקניין הרי הוא ב'מי שפרע' (שם מ"ד ע"א). כמו כן, אדם שרק התחיל להתעסק בקניית חפץ, אין לאחר להתערב לו בקנייה ואחת דינו להיקרא רשע (קידושין ל"ז ע"א).


(פורסם באשכולות 313, לך לך תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בח' חשון תשע"ה

קוד השיעור: 5787

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: